סימנים../images/Emo20.gif
ראיתי אותך. אחרי חודש אחד, שבועיים ושלושה ימים מאז ראיתיך לאחרונה, מאז הפעם האחרונה בה חיבקתי אותך. *** רן ואני נסענו יחד למפגש. הוא אסף אותי מהבית של אריאל, שם אנחנו עושים חזרות עם ההרכב. כשהגענו לרחוב אמנון 18, הוא חנה, ומיד נפלט ממני קול מבוהל. "מה קרה?" שאל רן. "זו המאזדה שלה." אמרתי, מבוהלת. שקט. "זו המאזדה שלה...!" "יהיה בסדר, אל תדאגי מותק" אמר רן וחיבק אותי. הוא החזיק את ידי וגרר אותי אל פתח המבנה. הלב שלי החל לדפוק ככל שהתקרבתי אל הדלת. בעצם, הוא דפק עוד כשהבחנתי באוטו שלה בחנייה. כבר זמן מה עבר מאז הפעם האחרונה בה הייתה במפגש, חודש אחד, שבועיים ושלושה ימים בתכלס. נכנסתי אל החדר והרגל שלי החלה לרעוד. נכנסתי, מנסה לשמור על קור רוח אפילו כשרואים שהרגל שלי עומדת לקפוץ ולבעוט בחוזקה מרוב אדרנלין מטורף. השפלתי את מבטי במידה מינימאלית, ואז הרמתי את עיניי, ובחצי מבט רציתי לוודא שהיא לא נמצאת בשום כסא מאותם כיסאות המסודרים בחצי גורן. הבטתי לכיוון ימין ומרכז. היא לא הייתה שם, ניגשתי לחבריי כדי לחבק אותם. "נטע" קריאה נשמעה מצדו השני של חצי המעגל. פחדתי להסתכל אך עיניי לא יכלו שלא. זו הייתה היא, רצתה שאומר לה שלום, שאחבק אותה. ניגשתי אליה, מנסה לרסן את רגלי תוך כדי במחשבות חוזרות על דברים קצת פחות מרגשים כמו פרוזן יוגורט בטעם תות או העונה החדשה של וויל וגרייס, או אפילו שניהם ביחד. אך לא יכולתי. זו היא, מולי, שזופה מאוד, כנראה מהבומבמלה. התחבקנו. אני לא אתפלא אם היא הרגישה ברגל שלי, רועדת. היא הייתה שונה לחלוטין מהפעם האחרונה בה הייתה במחיצתי. היא הייתה מאושרת, כבר לא כאב לה שאני שם והיא לא יכולה להדחיק אותי, היא כבר לא זקוקה לזה יותר. ההדחקות השתלמו כפי הנראה. וכשחיבקתי אותה לא הרגשתי את החמימות הזו שלה, זו שהייתה מעבירה לי כשהייתה מחבקת אותי למרות שזה נגמר. אהבתי כשהיא חיבקה אותי בעמידה. כי אז יכולתי להרגיש בה הכל, אפילו את הנפש שלה. רציתי לדבר איתה. כל ההרצאה הגנבתי אליה מבטים, רק כדי לראות איך היא מתנהגת. כשהיא החזיקה את הפלאפון והתחילה להקליד הודעה, קיוויתי לקבל אותה. קיוויתי שהיא תכתוב שהיא מתגעגעת, או לפחות כמה שמחה היא לראות אותי. כמובן, שהתאכזבתי כשגיליתי שכל מה שנמצא על צג הטלפון שלי זו השעה, ללא כל ציור של מעטפה לידה. בהפסקה, של כ15 דקות, רציתי מאוד שהיא תיגש אליי. היא דיברה עם מישהי מהקבוצה, בת גילי בערך, שלומדת בבית הספר בו למדה היא בעבר. היא כנראה הציעה לה את עזרתה בכל הנוגע לזהות מינית, הרי משם התחיל כל הסיפור שלנו. הן עמדו בפתח הדלת, היא ואותה נערה בת גילי, ודיברו. רציתי לעבור, אך פחדתי. ובסופו של דבר החלטתי לעבור בכל זאת. וכשעברתי, היא הרימה את ידיה כמו נרתעת, אולי כדי לא להרגיש אותי. בסופו של דבר, אני מרגישה פתאטית. הנה אני, חושבת אותך, כמהה לך כל הזמן, כותבת אותך ממש ברגעים האלו. ואת נמצאת לך אי שם בצבא, בוודאי כבר אוחזת מישהי אחרת בזרועותייך, עושה לה נעים בצוואר, משאירה עליה סימנים. (לא כזה מוצלח. רק רציתי לכתוב.)
ראיתי אותך. אחרי חודש אחד, שבועיים ושלושה ימים מאז ראיתיך לאחרונה, מאז הפעם האחרונה בה חיבקתי אותך. *** רן ואני נסענו יחד למפגש. הוא אסף אותי מהבית של אריאל, שם אנחנו עושים חזרות עם ההרכב. כשהגענו לרחוב אמנון 18, הוא חנה, ומיד נפלט ממני קול מבוהל. "מה קרה?" שאל רן. "זו המאזדה שלה." אמרתי, מבוהלת. שקט. "זו המאזדה שלה...!" "יהיה בסדר, אל תדאגי מותק" אמר רן וחיבק אותי. הוא החזיק את ידי וגרר אותי אל פתח המבנה. הלב שלי החל לדפוק ככל שהתקרבתי אל הדלת. בעצם, הוא דפק עוד כשהבחנתי באוטו שלה בחנייה. כבר זמן מה עבר מאז הפעם האחרונה בה הייתה במפגש, חודש אחד, שבועיים ושלושה ימים בתכלס. נכנסתי אל החדר והרגל שלי החלה לרעוד. נכנסתי, מנסה לשמור על קור רוח אפילו כשרואים שהרגל שלי עומדת לקפוץ ולבעוט בחוזקה מרוב אדרנלין מטורף. השפלתי את מבטי במידה מינימאלית, ואז הרמתי את עיניי, ובחצי מבט רציתי לוודא שהיא לא נמצאת בשום כסא מאותם כיסאות המסודרים בחצי גורן. הבטתי לכיוון ימין ומרכז. היא לא הייתה שם, ניגשתי לחבריי כדי לחבק אותם. "נטע" קריאה נשמעה מצדו השני של חצי המעגל. פחדתי להסתכל אך עיניי לא יכלו שלא. זו הייתה היא, רצתה שאומר לה שלום, שאחבק אותה. ניגשתי אליה, מנסה לרסן את רגלי תוך כדי במחשבות חוזרות על דברים קצת פחות מרגשים כמו פרוזן יוגורט בטעם תות או העונה החדשה של וויל וגרייס, או אפילו שניהם ביחד. אך לא יכולתי. זו היא, מולי, שזופה מאוד, כנראה מהבומבמלה. התחבקנו. אני לא אתפלא אם היא הרגישה ברגל שלי, רועדת. היא הייתה שונה לחלוטין מהפעם האחרונה בה הייתה במחיצתי. היא הייתה מאושרת, כבר לא כאב לה שאני שם והיא לא יכולה להדחיק אותי, היא כבר לא זקוקה לזה יותר. ההדחקות השתלמו כפי הנראה. וכשחיבקתי אותה לא הרגשתי את החמימות הזו שלה, זו שהייתה מעבירה לי כשהייתה מחבקת אותי למרות שזה נגמר. אהבתי כשהיא חיבקה אותי בעמידה. כי אז יכולתי להרגיש בה הכל, אפילו את הנפש שלה. רציתי לדבר איתה. כל ההרצאה הגנבתי אליה מבטים, רק כדי לראות איך היא מתנהגת. כשהיא החזיקה את הפלאפון והתחילה להקליד הודעה, קיוויתי לקבל אותה. קיוויתי שהיא תכתוב שהיא מתגעגעת, או לפחות כמה שמחה היא לראות אותי. כמובן, שהתאכזבתי כשגיליתי שכל מה שנמצא על צג הטלפון שלי זו השעה, ללא כל ציור של מעטפה לידה. בהפסקה, של כ15 דקות, רציתי מאוד שהיא תיגש אליי. היא דיברה עם מישהי מהקבוצה, בת גילי בערך, שלומדת בבית הספר בו למדה היא בעבר. היא כנראה הציעה לה את עזרתה בכל הנוגע לזהות מינית, הרי משם התחיל כל הסיפור שלנו. הן עמדו בפתח הדלת, היא ואותה נערה בת גילי, ודיברו. רציתי לעבור, אך פחדתי. ובסופו של דבר החלטתי לעבור בכל זאת. וכשעברתי, היא הרימה את ידיה כמו נרתעת, אולי כדי לא להרגיש אותי. בסופו של דבר, אני מרגישה פתאטית. הנה אני, חושבת אותך, כמהה לך כל הזמן, כותבת אותך ממש ברגעים האלו. ואת נמצאת לך אי שם בצבא, בוודאי כבר אוחזת מישהי אחרת בזרועותייך, עושה לה נעים בצוואר, משאירה עליה סימנים. (לא כזה מוצלח. רק רציתי לכתוב.)