השען הסומא
New member
סיכומה של תקופה
סיכומה של תקופה בעוד פחות משבועיים אצעד בהתרגשות לשערי הבקו"ם ואצדיע למפקד במדים לבנים. זוהי סיומה של תקופה בת כשנה וחצי מאז יציאתי בשאלה, וכנראה התקופה המשמעותית בחיי. כשהתחלתי לסכם ולבחון את מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות חזרתי בזיכרוני לתחילת הדרך, לימי שישי בערב אחרי סעודת השבת בישיבה כשהייתי צועד בפחד משכונת גאולה דרך רחוב אתיופיה לעבר מגרש החנייה ברחוב הנביאים וגולש דרך הסלולארי בפורום ומתרגש לקבל מסר בשבת, לשיחות עם יורי החביב שהייתי בטוח שיש לו קוקו והוא בכלל שמן. הצעדות הרגליות ל"בית ברחוב ברלין" כשבסמטה בין יפו לאגריפס ההיא שיש בה תמיד ריח של שתן ותבלינים מהמזרח הייתי מחליף את החליפה בקפוצ'ון ענק של FOX, וכשהגעתי היינו מדברים עד ארבע בבוקר על אלוהים, מפלצות ספגטי, שפינוזה ופאי. לא אשכח לשני את ההתרגשות שהיא גרמה לי כשניחשה שיצאתי בשאלה לפני שלוש שנים ובגאווה הצגתי לה את החליפה והכיפה שבשקית. היא המליצה לי לקרוא את "המלט" (יוחזר השבוע, מבטיח) ואני ניסיתי להסביר לה למה החרדים מפגינים בחניון קרתא. אני נזכר בשעות הארוכות שהייתי יושב לקרוא בז'ראר בכר, בולע בשקיקה פנינים של דוקינס ומתווכח דרך חתיכת נייר מקומטת עם האיש שאף פעם לא ראו אותו מדבר, ההוא עם כובע הגרב והירוקת במשקפי הטיסים. ובאותו הבוקר בו גררתי בהתרגשות מזוודה ישיבתית מלאה בג'ינסים חדשים ובחולצות פולו מוזרות על שלושת גלגליה לאוניברסיטה העברית שם ניסינו יחד לדחוס את הכל לבגאז' של הגרוטאה שלו (סליחה מילטון) ויצאנו לתחנה המרכזית ומשם לתל אביב, משם לחיים החדשים. מאז עברתי המון. הספקתי להתאהב, להתאכזב, לבלות, לראות, להכיר מלא אנשים חדשים נפלאים יותר ונפלאים פחות. ובעיקר ללמוד. למדתי המון על עצמי, למדתי על אחרים ועל העולם בכלל. וככל שאני למד אני מבין עוד כמה הרבה יש לי ללמוד. זמן תודות: תודה למלא אנשים שבלעדיהם לא הייתי איפה שאני היום, חברים לדרך ולחיים בכלל. (הסדר הינו לפי א' ב') מילטון, הפוקרת הכה אהובה עלי, בת חן וההוא שאינני רוצה לכנותו בכינויי גנאי למיניהם, לימונינה, מבולבלונת, אוריאל איש טובורג, דני, יורי, אירית, ובטח עוד מלא שכחתי בגלל השעה והמקום, אבל הם יסלחו לי. אני בטוח.
סיכומה של תקופה בעוד פחות משבועיים אצעד בהתרגשות לשערי הבקו"ם ואצדיע למפקד במדים לבנים. זוהי סיומה של תקופה בת כשנה וחצי מאז יציאתי בשאלה, וכנראה התקופה המשמעותית בחיי. כשהתחלתי לסכם ולבחון את מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות חזרתי בזיכרוני לתחילת הדרך, לימי שישי בערב אחרי סעודת השבת בישיבה כשהייתי צועד בפחד משכונת גאולה דרך רחוב אתיופיה לעבר מגרש החנייה ברחוב הנביאים וגולש דרך הסלולארי בפורום ומתרגש לקבל מסר בשבת, לשיחות עם יורי החביב שהייתי בטוח שיש לו קוקו והוא בכלל שמן. הצעדות הרגליות ל"בית ברחוב ברלין" כשבסמטה בין יפו לאגריפס ההיא שיש בה תמיד ריח של שתן ותבלינים מהמזרח הייתי מחליף את החליפה בקפוצ'ון ענק של FOX, וכשהגעתי היינו מדברים עד ארבע בבוקר על אלוהים, מפלצות ספגטי, שפינוזה ופאי. לא אשכח לשני את ההתרגשות שהיא גרמה לי כשניחשה שיצאתי בשאלה לפני שלוש שנים ובגאווה הצגתי לה את החליפה והכיפה שבשקית. היא המליצה לי לקרוא את "המלט" (יוחזר השבוע, מבטיח) ואני ניסיתי להסביר לה למה החרדים מפגינים בחניון קרתא. אני נזכר בשעות הארוכות שהייתי יושב לקרוא בז'ראר בכר, בולע בשקיקה פנינים של דוקינס ומתווכח דרך חתיכת נייר מקומטת עם האיש שאף פעם לא ראו אותו מדבר, ההוא עם כובע הגרב והירוקת במשקפי הטיסים. ובאותו הבוקר בו גררתי בהתרגשות מזוודה ישיבתית מלאה בג'ינסים חדשים ובחולצות פולו מוזרות על שלושת גלגליה לאוניברסיטה העברית שם ניסינו יחד לדחוס את הכל לבגאז' של הגרוטאה שלו (סליחה מילטון) ויצאנו לתחנה המרכזית ומשם לתל אביב, משם לחיים החדשים. מאז עברתי המון. הספקתי להתאהב, להתאכזב, לבלות, לראות, להכיר מלא אנשים חדשים נפלאים יותר ונפלאים פחות. ובעיקר ללמוד. למדתי המון על עצמי, למדתי על אחרים ועל העולם בכלל. וככל שאני למד אני מבין עוד כמה הרבה יש לי ללמוד. זמן תודות: תודה למלא אנשים שבלעדיהם לא הייתי איפה שאני היום, חברים לדרך ולחיים בכלל. (הסדר הינו לפי א' ב') מילטון, הפוקרת הכה אהובה עלי, בת חן וההוא שאינני רוצה לכנותו בכינויי גנאי למיניהם, לימונינה, מבולבלונת, אוריאל איש טובורג, דני, יורי, אירית, ובטח עוד מלא שכחתי בגלל השעה והמקום, אבל הם יסלחו לי. אני בטוח.
