נדירליאל
Active member
ארבע סדרות שצפיתי בהן לאחרונה.
אני רוצה להתייחס אליהן.
אני חושב שמה שאכתוב אינו ספויילר, אבל לפעמים גם חוות דעת חדה משפיעה.
אז ספויילרים:
הגולדברג'ס, שלדון הצעיר - עונה 7.
אלה שתי סדרות מבהיקות מהלבן היהודי או הנוצרי-טקסני.
שתיהן במתכונת קומדית מצבים, בה בעיה עולה ונפתרת בתוך 30 דקות, שלדעתי זו רגרסיה קיצונית בעשיית טלוויזיה במאה ה- 21, אבל כמות העונות מצביעה שיש לסיטקומים הללו קהל.
בשתיהן המשפחה היא מיקרו קוסמוס של החברה הבורגנית, מעמד בינוני, עצמאים או שכירים. אבא של שלדון מאמן נבחרת פוטבול, שם יש כתם שחור המאמן השותף. הגולדברג בעל חנות רהיטים שקיבל מחותנו, קלאסי, לא. חנות נמצא הכתם השחור.
שלדון לא מצחיק והמאמץ של השחקן להיות חריג, בולט. מה שמודרני הוא ששלדון א- מיני לגמרי, בינתיים. אני מניח שאחרי 7 עונות הוא כבר עבר את גיל ההתבגרות.
אצל הגולדברג'ס הדמות הנהדרת היא האמא בוורלי, בלונדה כל-אמריקאית מטופחת, מפוצצת בבוטוקס ששולטת-חונקת את משפחתה, וכל אפיזודה, בעונה ראשונה, היא חלק משחרור הילדים , בעיקר הקטן, שמלמד אותה לכבד אותו.
השחקנים שנחרתו בזכרוני הם: הסבתא של שלדון, אנני פוטס הנהדרת, דייל החבר שלה והכומר המגולם בשלמות.
אצל הגולדברג'ס זו בוורלי האם ואולי בקושי אבי המשפה, שמשתתף ב"תרגיע" בדמות הסוכן של לארי דיוויד.
שתי הסדרות הבאות הן:
בסלקום בינג'ג'תי שמונה פרקים של "אהבה מודרנית" כל פרק בפני עצמו, סיפור שעובד מהניו יורק טיימס, ממדור שהוקדש לסיפורי אהבה.
מתוק-חמוץ, סכריני להפליא , ה- "הפי אנדינג" חובה. האפיזודה הכי מושלמת הייתה הפרק עם אן הת'אווי על אשה עם הפרעה דו קוטבית, במאה העשרים קראו לזה: מאניה דפרסיה.
השנייה
המשטר
רפררתי ולא קראתי ביקורת-סקירה עליה. צפיתי בשלושה פרקים 180 דקות. אני רוצה להתיחס אך ורק לשחקנית הראשית - קייט וינסלוט.
אתחיל בכך שהנטיה ההוליוודית הדוחה להצערת הגוף והפנים דילגה עליה, וכך אנחנו מקבלים אדם שלם ולא עוד מוצר זהה מפס השחקניות ההוליוודיות מגיל 30.
היא אומנית גדולה, שחקנית שנוגעת בך, מה שאומנות עושה. מבחינתי, היא בין הגדולות, שחקניות שיש.
ממליץ על המשטר - מזכירה נשים מוטרפות כמו, צ'אצ'סקו, נתניהו, ועוד דומות, גב' פרון למשל, שאמנם לא היו שליטות, אבל הטירוף שלהן.
בהחלט יש רפרור לפוטין, בוודאי לדיקטטורות הפנים אירופאיות, ויש עדכון, סין היא העתיד.
אני רוצה להתייחס אליהן.
אני חושב שמה שאכתוב אינו ספויילר, אבל לפעמים גם חוות דעת חדה משפיעה.
אז ספויילרים:
הגולדברג'ס, שלדון הצעיר - עונה 7.
אלה שתי סדרות מבהיקות מהלבן היהודי או הנוצרי-טקסני.
שתיהן במתכונת קומדית מצבים, בה בעיה עולה ונפתרת בתוך 30 דקות, שלדעתי זו רגרסיה קיצונית בעשיית טלוויזיה במאה ה- 21, אבל כמות העונות מצביעה שיש לסיטקומים הללו קהל.
בשתיהן המשפחה היא מיקרו קוסמוס של החברה הבורגנית, מעמד בינוני, עצמאים או שכירים. אבא של שלדון מאמן נבחרת פוטבול, שם יש כתם שחור המאמן השותף. הגולדברג בעל חנות רהיטים שקיבל מחותנו, קלאסי, לא. חנות נמצא הכתם השחור.
שלדון לא מצחיק והמאמץ של השחקן להיות חריג, בולט. מה שמודרני הוא ששלדון א- מיני לגמרי, בינתיים. אני מניח שאחרי 7 עונות הוא כבר עבר את גיל ההתבגרות.
אצל הגולדברג'ס הדמות הנהדרת היא האמא בוורלי, בלונדה כל-אמריקאית מטופחת, מפוצצת בבוטוקס ששולטת-חונקת את משפחתה, וכל אפיזודה, בעונה ראשונה, היא חלק משחרור הילדים , בעיקר הקטן, שמלמד אותה לכבד אותו.
השחקנים שנחרתו בזכרוני הם: הסבתא של שלדון, אנני פוטס הנהדרת, דייל החבר שלה והכומר המגולם בשלמות.
אצל הגולדברג'ס זו בוורלי האם ואולי בקושי אבי המשפה, שמשתתף ב"תרגיע" בדמות הסוכן של לארי דיוויד.
שתי הסדרות הבאות הן:
בסלקום בינג'ג'תי שמונה פרקים של "אהבה מודרנית" כל פרק בפני עצמו, סיפור שעובד מהניו יורק טיימס, ממדור שהוקדש לסיפורי אהבה.
מתוק-חמוץ, סכריני להפליא , ה- "הפי אנדינג" חובה. האפיזודה הכי מושלמת הייתה הפרק עם אן הת'אווי על אשה עם הפרעה דו קוטבית, במאה העשרים קראו לזה: מאניה דפרסיה.
השנייה
המשטר
רפררתי ולא קראתי ביקורת-סקירה עליה. צפיתי בשלושה פרקים 180 דקות. אני רוצה להתיחס אך ורק לשחקנית הראשית - קייט וינסלוט.
אתחיל בכך שהנטיה ההוליוודית הדוחה להצערת הגוף והפנים דילגה עליה, וכך אנחנו מקבלים אדם שלם ולא עוד מוצר זהה מפס השחקניות ההוליוודיות מגיל 30.
היא אומנית גדולה, שחקנית שנוגעת בך, מה שאומנות עושה. מבחינתי, היא בין הגדולות, שחקניות שיש.
ממליץ על המשטר - מזכירה נשים מוטרפות כמו, צ'אצ'סקו, נתניהו, ועוד דומות, גב' פרון למשל, שאמנם לא היו שליטות, אבל הטירוף שלהן.
בהחלט יש רפרור לפוטין, בוודאי לדיקטטורות הפנים אירופאיות, ויש עדכון, סין היא העתיד.
אף אחד לא מכריח, זו החלטה בלעדית שלך, עצמאית לגמרי 