......
קוף יקר שלי, אני מבקשת ממך סליחה. אני מבקשת שתסלח לי על שלא הצלחתי להציל אותך מגורל אכזר. אלה הם הימים האחרונים בהם תזכה לראות את אור השמש. יותר לא תאכל פירות, לא תוכל לקפוץ ולטפס על הגדר, לא תשמע ציוץ ציפורים. תינוק גיבור שלי, לפני כמה שבועות, כשהיית בן עשרה חודשים, הפרידו אותך בכוח מאמא ושמו אותך בכלוב התאוששות. זה היה נורא. לא הפסקת לבכות שאתה רוצה את אמא. אספת ענפים יבשים וחיבקת אותם חזק. אזרת את כל כוחותיך במאמצים להתגבר על הכאב הנורא הזה. חשבת שגרוע מזה לא יכול להיות. צר לי אהובי, אך הגרוע מכל עדיין לפניך. באחד הימים הקרובים יקחו אותך בכוח ויכניסו אותך לקופסת קרטון. יניחו אותך באוטו ויסיעו אותך מחוות מזור למעבדה של אבלס במרכז החדש לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן. שם יכלאו אותך בתוך כלוב קטן, בחדר קטן ללא חלונות, מול קיר לבן. אתה תחיה בפחד תמידי, כל רגע, כל שעה, כל יום, כל לילה. בחודשים הראשונים תעבור סדרת אימונים בהצמאה. יתנו לך בבוקר בונזו יבש וכשתהיה צמא יכריחו אותך לעשות כל מיני משימות טפשיות כמו לקשקש עם טוש על נייר או ללחוץ על כפתור במחשב. אם תבין מה רוצים ממך ותציית תקבל כמה טיפות מיץ. אם לא תבין ולא תציית תחזור צמא לכלוב. ככה זה יימשך ארבעה, חמישה, שישה חודשים. יוציאו אותך מדעתך וגופך ייחלש. כשתלמד סוף-סוף לקשקש וללחוץ, יכניסו אותך לחדר עם מכשירים מפחידים וריח נורא. יקשרו אותך למתקן מחריד, יגלחו לך את השערות בראש, יחתכו לך את כל העור והבשר בראש, יקדחו לך שלושה חורים בקוטר שלושה סנטימטרים כל אחד, יכניסו לך מתקנים מברזל בגולגולת ויבריגו אותם עם מסמרים. יהיו לך כאבי תופת. כל יום יחטטו לך בפצעים הפתוחים בראש, ישימו לך חומרים שורפים שם. כשהפצעים יתחילו להגליד, יכניסו אותך לכיסא קופים מפלסטיק, בו יופרדו רגליך מידיך וידיך מראשך. יחברו לך את הראש עם בורג ולא תוכל להזיז אותו אפילו מילימטר. אם יגרד לך באף או באוזן, לא תוכל להגיע עם היד. אל תנסה אפילו. במשך שנים ימשיכו להצמיא אותך. כל יום יקשרו אותך לכסא הקופים, יכניסו לך אלקטרודות למוח ויכריחו אותך לקשקש וללחוץ. ואתה לא תבין למה. גם אנחנו לא נבין למה. ולא רק אנחנו, אלא כל העולם לא יבין למה. האנשים היחידים שתראה כל השנים האלה הם המנהל, הדוקטורנט, הטכנאית והאיש שיתן לך בונזו וינקה את הקקי שלך. האנשים האלה הם היחידים שירוויחו משהו מההתעללות בך. אחרי שנים של סבל נוראי, יקירי, אם לא נצליח להוציא אותך מהגהינום הזה, יהרגו אותך. מה שישאר ממך זה עשרים וארבעה עמודי נייר עם המון מילים וגראפים צבעוניים, שאף אחד לא יקרא. אני מצטערת, אהוב יקר שלי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שזה לא יקרה לך, ונכשלתי. בוכה בימים ובלילות, שלך לעולמים, ענת
