סיוט

..............

לו היו לי כנפיים הייתי עף ולוחם עם רוח מרום הרוגז לו הייתי ספינה בים הנזעף מלחים הייתי גונז לו הייתי שכר - נדכאים לגרונם ישפכו את חלום הוורוד הכוזב, לו הייתי יקר ממושמש בידם יקרותי הייתי עוזב.
 
......

קוף יקר שלי, אני מבקשת ממך סליחה. אני מבקשת שתסלח לי על שלא הצלחתי להציל אותך מגורל אכזר. אלה הם הימים האחרונים בהם תזכה לראות את אור השמש. יותר לא תאכל פירות, לא תוכל לקפוץ ולטפס על הגדר, לא תשמע ציוץ ציפורים. תינוק גיבור שלי, לפני כמה שבועות, כשהיית בן עשרה חודשים, הפרידו אותך בכוח מאמא ושמו אותך בכלוב התאוששות. זה היה נורא. לא הפסקת לבכות שאתה רוצה את אמא. אספת ענפים יבשים וחיבקת אותם חזק. אזרת את כל כוחותיך במאמצים להתגבר על הכאב הנורא הזה. חשבת שגרוע מזה לא יכול להיות. צר לי אהובי, אך הגרוע מכל עדיין לפניך. באחד הימים הקרובים יקחו אותך בכוח ויכניסו אותך לקופסת קרטון. יניחו אותך באוטו ויסיעו אותך מחוות מזור למעבדה של אבלס במרכז החדש לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן. שם יכלאו אותך בתוך כלוב קטן, בחדר קטן ללא חלונות, מול קיר לבן. אתה תחיה בפחד תמידי, כל רגע, כל שעה, כל יום, כל לילה. בחודשים הראשונים תעבור סדרת אימונים בהצמאה. יתנו לך בבוקר בונזו יבש וכשתהיה צמא יכריחו אותך לעשות כל מיני משימות טפשיות כמו לקשקש עם טוש על נייר או ללחוץ על כפתור במחשב. אם תבין מה רוצים ממך ותציית תקבל כמה טיפות מיץ. אם לא תבין ולא תציית תחזור צמא לכלוב. ככה זה יימשך ארבעה, חמישה, שישה חודשים. יוציאו אותך מדעתך וגופך ייחלש. כשתלמד סוף-סוף לקשקש וללחוץ, יכניסו אותך לחדר עם מכשירים מפחידים וריח נורא. יקשרו אותך למתקן מחריד, יגלחו לך את השערות בראש, יחתכו לך את כל העור והבשר בראש, יקדחו לך שלושה חורים בקוטר שלושה סנטימטרים כל אחד, יכניסו לך מתקנים מברזל בגולגולת ויבריגו אותם עם מסמרים. יהיו לך כאבי תופת. כל יום יחטטו לך בפצעים הפתוחים בראש, ישימו לך חומרים שורפים שם. כשהפצעים יתחילו להגליד, יכניסו אותך לכיסא קופים מפלסטיק, בו יופרדו רגליך מידיך וידיך מראשך. יחברו לך את הראש עם בורג ולא תוכל להזיז אותו אפילו מילימטר. אם יגרד לך באף או באוזן, לא תוכל להגיע עם היד. אל תנסה אפילו. במשך שנים ימשיכו להצמיא אותך. כל יום יקשרו אותך לכסא הקופים, יכניסו לך אלקטרודות למוח ויכריחו אותך לקשקש וללחוץ. ואתה לא תבין למה. גם אנחנו לא נבין למה. ולא רק אנחנו, אלא כל העולם לא יבין למה. האנשים היחידים שתראה כל השנים האלה הם המנהל, הדוקטורנט, הטכנאית והאיש שיתן לך בונזו וינקה את הקקי שלך. האנשים האלה הם היחידים שירוויחו משהו מההתעללות בך. אחרי שנים של סבל נוראי, יקירי, אם לא נצליח להוציא אותך מהגהינום הזה, יהרגו אותך. מה שישאר ממך זה עשרים וארבעה עמודי נייר עם המון מילים וגראפים צבעוניים, שאף אחד לא יקרא. אני מצטערת, אהוב יקר שלי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שזה לא יקרה לך, ונכשלתי. בוכה בימים ובלילות, שלך לעולמים, ענת
 

גלמור32

New member
סליחה לא הבנתי מה רציתה ואיך זה קשור לפורום

אתה מוזמן להעביר את החומר לפרום צער בעלי חיים שם זה המקום
 
נכון כואב ?

לפעמים אנשים מרגישים אותו דבר. בודד כזה
כזה איזה זוועה
 

ח אלפשה

New member
ואת אינך לבד בעניין - ענת! יש עוד כמה

"תמהונים" שכאלה; חבל רק שמספרם זעום כל כך. זה כנראה משהו שקשור לאופי האנושי המחורבן שלנו. אנחנו מתעוררים רק כאשר הרעה מגיעה לפתחנו ועד אז אנחנו יכולים לשמוע על זוועות פרי אכזריות כלפי חסרי ישע, בעלי חיים כבני אדם מקבוצות מיעוטים חלשות, מבלי שמשהו באורחות חיינו האנוכיות ישתנה במשהו עקב כך. אבל אל חשש - הרעה הגע תגיע בסופו של דבר. אנשים מאמינים אנחנו ואלוהים, כידוע, בצד היותו אב רחמן הוא גם אל נקמות וצעקת המעונים מבין ברואיו (אף אם אינה בלשון בני אדם) לא נעלמת מאזניו ובבוא היום יידרש כל אחד לתת חשבון על יחסו למי שיכול היה להושיט לו יד ולא עשה כן. נכון שהעניין לא קשור לגירושים או למקיימי מצוות יותר מאשר לאנשים מקטגוריות אחרות, ובכ"ז מן הראוי היה שכל אחד יקח לצומת לבו את הדברים במסר של שם שם... שאם לא כן הוא נמצא מקפח את זכותו המוסרית לצפות לסעד בבוא היום שבו יימצא הוא עצמו נזקק לכך ואנחנו הלא יודעים איפה אנחנו חיים
 

גלמור32

New member
זה נשמע עדין מדי - תן קצת שדוניות רצינית

אתה שד רציני או שדדונציק מתחיל
 
למעלה