סידורים אחרונים

[אביב פרסקי 1]

סידורים אחרונים

התחלנו לפרק את הארון של אבא. כמה זה קשה להכניס את הבגדים לארגזים. כמה קשה לראות את אמא בוכה. לקחתי גם כמה בגדים של אבא לעצמי כדי להרגיש אותו יותר. זה מדהים לראות שהריח שלו עוד עליהם. התקופה של השנה השנייה כ"כ קשה...

 

[funky n]

הי אביב

כשאמא נפטרה לקחתי ממש בימים הראשונים של השבעה כמה חפצים שלה ,שאחיות שלי לא יקחו אותם לפני

מתי שהוא ,אין לי מושג מתי,אבא הוציא את הבגדים שלה בלי להגיד,אתה חושב שאם אמא שלך היתה עושה אותו דבר זה היה מקל עליך? זה היה יותר טוב בשבילך?

 

[אביב פרסקי 1]

שלום

ממש לא. אני שמח שהייתי שותף בסידורים. חוץ מזה, גם אמא לא פירקה את הבגדים לבד אחותי ובת דודה שלי עשו זאת, היא יותר בכתה. נ.ב גם אני לקחתי חפצים של אבא כדי שאחי לא יקח לפני.

 

[eshkolit32]

אביב יקירי. ../images/Emo24.gif

השנה השניה היא השנה שאחרי שנת האבל הראשונה ו"הרשמית", שלאחריה אנחנו אמורים "לחזור לשגרה", אבל לפעמים היא קשה לא פחות מהראשונה, כי חלק מאיתנו מסוגלים רק בשנה השניה (ולפעמים רק אחרי הרבה שנים....) לגשת אל ארון הבגדים ולמיין, להחליט מה למסור ומה לשמור לעצמנו...זה לא פשוט, אני יודעת וזוכרת היטב. אני חושבת שאם הרגשת צורך לקחת כמה בגדים של אביך לעצמך כדי להרגיש אותו זה מצוין, אם זה משרת אותך אז זה טוב, עם כל העצב שכרוך בכך. תחזיק מעמד, מקווה שיהיה לך כמה שפחות קשה...

 

[funky n]

יש גם כאלה

שרק בשנה השניה מתחילים לקלוט..כמוני למשל

 

[אביב פרסקי 1]

תודה על התגובה../images/Emo9.gif

!

 

[A GIFT OF LOVE]

../images/Emo219.gif../images/Emo202.gif../images/Emo219.gif

אומנם אני לא ארגנתי את החפצים והפריטים האישיים של אמי לאחר מותה אבל אני מתארת לעצמי כמה זה קשה לך ולאימך. כמה כל פריט מעלה זכרונות מרים/מתוקים. כמה הריח מוכר. מוכר עד להכאיב. החפצים הללו בעצם מייצגים את אביך באיזושהי צורה. הם היו חלק ממנו. אומנם חלק חיצוני אבל עדיין, חלק! אני שמחה שלקחתי לעצמך כמה פרטי לבוש. גם לי יש כמה ודרכם אני מכירה מעט את אמא שלי. זה סוג של התחברות... מקווה שתעבור את התקופה הזאת בקלות.

 

[אביב פרסקי 1]

גיפט

תודה שהגבת ותודה גם שאת מבינה אותי.

 

[חסרת שם היחידה]

אביבוש היקר,

אני יודעת כמה זה קשה-אני אישית החלטתי לתרום את הבגדים של אבא אחרי שהבנתי שלצערי הוא לא ישתמש בהם יותר. הכי כאב לי, ששבועיים לפני שנפטר עשיתי לו "חתיכת קנייה" של בגדים שמחים לקיץ-לרומם את המצב רוח,שהיה בקנטים,והוא כל כך שמח והתרגש-וקצת כעס שבזבזתי המון כסף. ולמרות שהמצב היה די מחורבן שאל בשיא ההומור "מה זו נדוניה"? צחקתי עליו שאני חונקת אותו אם הנדוניה שלי תעלה לו "רק" 800 שקל. התבדחנו, צחקנו, והשטן עשה את שלו. נתתי את הכל לפתחון לב-לא גזרתי אפילו את הטיקטים,היה לי קשה מידי. גם את הארון רוקנתי כמעט בלי לראות מה אני עושה. רק עברה לי בראש המחשבה שנורא התאים לו לתרום ולתת לאחרים,וזה מה שעשיתי בלכתו מהעולם. יש כמה דברים שאני שומרת לעצמי-מכתבים שהוא כתב לי לרגל כל מיני ארועים, או סתם כי בא לו לפרגן-וזה היה מאוד שגרתי אצלו הפרגון הזה,וכמובן מתנות אישיות,שעליהן אני שומרת מכל משמר. שמורים בחדר ואני לא יכולה לגעת בזה כי כל כך רע לי לראות תכשיטים שהוא עיצב ובחר בשבילי כשהוא לא כאן להגיד לי כמה זה יפה,אבל אני שומרת על הכל כעל בבת עיני. הוא כבר לא יהיה כאן כדי להחמיא. רק בראש הוא תמיד יחייך חיוך נצחי של גאווה ואהבה אמיתית וכנה.

 

[אביב פרסקי 1]

שלום

תודה שאת מבינה אותי ותודה ששיתפת אותי בחוויות הלא קלות (בלשון המעטה)שלך. אוהב!