סטטיסטיקה
אנחנו רגילים לחשוב במושגים סטטיסטים של אחת מתשע, 30 אחוז… כל מיני סטטיסטיקות, מתי נתקלתם ב – 100 אחוז??? אתמול זה קרה לנו. לא שלא ידענו, אנחנו הרי כל כך רגישים לילדינו, יש לנו ניסיון וכמעט מזהים את ההפרעה ברחוב. אבל 100%? כל שלושת הבנות? לא קל ועם זה הייתה הקלה בידיעה, רק ברגע הראשון. אולי כי בעצם קיבלנו ציון "טוב" על ההשערה שהייתה לנו. זו השלישית, רק בת 4, ADHD, ושוב צריך לעבור הכל, גננת, ריפוי בעיסוק אולי רטלין, ושוב לעשות לעצמי שטיפת מוח שזו לא בעיה של חינוך, אולי גם אבל זה לא העיקר. ושוב לעמוד מול אנשי מקצוע שאמורים להבין הכי בעולם… ועושה רושם שאינם מבינים כלום על נפש האדם. ושוב, בכל בוקר מחדש לקחת אויר לקראת יום נוסף, להתלבש יפה לקראת יום עבודה ולחייך כי אף אחד לא צריך לדעת ואת מי זה בכלל מעניין כל המטען הזה, האכזבה, הידיעה, ההתמודדות? ולקבל אנרגיות, המון אנרגיות מכל אם או אב שנקראים בדרכי ומסתבר שבעניין הזה חוויותינו משותפות. אני כועסת על הרופא ההתפתחותי שאמר אתמול שזה לא יאמן איך היא לא יושבת אף רגע בשקט. דר´ נכבד לו היא הייתה יושבת בשקט לא היינו מגיעים אליך בשלב הזה!!!! אתה אמור לדעת, למה לך לטעת בנו את התחושה שזה מקרה קיצוני? הרי לו הייתה בן האנרגיות היו עוד יותר גבוהות! הרי אתה יודע שיש עוד שתיים בבית, אולי זה מספיק ליום אחד??? אני נעה בין רחמים עצמיים, טוב מותר כמה ימים לא? לבין האחיזה באמונה הרוחנית שכל אחד מאתנו מקבל את מה שהוא מסוגל להתמודד איתו, האמונה הזו לא מושרשת בתוכי אבל אני משננת אותה, היא נותנת לי כוח. הארכתי, אבל על אף היותכם וירטואלים הארחתם לי חברה טובה ברגעים אלה. נדמה לי שיצא קצת דיכאוני, מצטערת. מיכל.
אנחנו רגילים לחשוב במושגים סטטיסטים של אחת מתשע, 30 אחוז… כל מיני סטטיסטיקות, מתי נתקלתם ב – 100 אחוז??? אתמול זה קרה לנו. לא שלא ידענו, אנחנו הרי כל כך רגישים לילדינו, יש לנו ניסיון וכמעט מזהים את ההפרעה ברחוב. אבל 100%? כל שלושת הבנות? לא קל ועם זה הייתה הקלה בידיעה, רק ברגע הראשון. אולי כי בעצם קיבלנו ציון "טוב" על ההשערה שהייתה לנו. זו השלישית, רק בת 4, ADHD, ושוב צריך לעבור הכל, גננת, ריפוי בעיסוק אולי רטלין, ושוב לעשות לעצמי שטיפת מוח שזו לא בעיה של חינוך, אולי גם אבל זה לא העיקר. ושוב לעמוד מול אנשי מקצוע שאמורים להבין הכי בעולם… ועושה רושם שאינם מבינים כלום על נפש האדם. ושוב, בכל בוקר מחדש לקחת אויר לקראת יום נוסף, להתלבש יפה לקראת יום עבודה ולחייך כי אף אחד לא צריך לדעת ואת מי זה בכלל מעניין כל המטען הזה, האכזבה, הידיעה, ההתמודדות? ולקבל אנרגיות, המון אנרגיות מכל אם או אב שנקראים בדרכי ומסתבר שבעניין הזה חוויותינו משותפות. אני כועסת על הרופא ההתפתחותי שאמר אתמול שזה לא יאמן איך היא לא יושבת אף רגע בשקט. דר´ נכבד לו היא הייתה יושבת בשקט לא היינו מגיעים אליך בשלב הזה!!!! אתה אמור לדעת, למה לך לטעת בנו את התחושה שזה מקרה קיצוני? הרי לו הייתה בן האנרגיות היו עוד יותר גבוהות! הרי אתה יודע שיש עוד שתיים בבית, אולי זה מספיק ליום אחד??? אני נעה בין רחמים עצמיים, טוב מותר כמה ימים לא? לבין האחיזה באמונה הרוחנית שכל אחד מאתנו מקבל את מה שהוא מסוגל להתמודד איתו, האמונה הזו לא מושרשת בתוכי אבל אני משננת אותה, היא נותנת לי כוח. הארכתי, אבל על אף היותכם וירטואלים הארחתם לי חברה טובה ברגעים אלה. נדמה לי שיצא קצת דיכאוני, מצטערת. מיכל.
