סטודנט מגמגם
סופסוף התחלתי ללמוד שנה א' באוניברסיטה. אני אוהב את המסגרת הלימודית הזו וזה קצת מזכיר תיכון רק בלי שיעורי הספורט המיותרים והשיעורים הבנאליים. יחד עם כל ההתרגשות של התחלה חדשה וכל המסביבים, נרשמתי לקורס חובה בתיאטרון. מדובר על למידה של טקסטים קלאסיים מכל מיני תקופות וניתוחם בהקשרם התרבותי (פלצנות שלמה). עד כאן הכל טוב ויפה רק שהתברר לי שחלק מהציון בקורס יהיה על השתתפות בכיתה שזה אומר לענות על שאלות ולהקריא טקסטים ופה - וזה ברור- אני מתקשה. לא להאמין איך כל פעם שאני פוצה פה (אני רוצה להפגין ידיעותי) אני שומע את הלב שלי מהדהד לו בחזה. אפילו אם זה משפט קצר. על קריאה של טקסטים אין מה לדבר לפחות כרגע. זה מתסכל. זה מטריף. אני גם שם לב שזה מתחיל להקשות על התקשרויות חדשות עם אנשים בחוג שלי. אני מנסה לדבר עם אנשים חדשים, ליצור חברויות אבל אני תמיד מוצא את חצי תאוותי בידי במקום שאני רוצה להגיב לשמהו אבל לא יכול. מצב מביך. מצב מעצבן. מצב מדכא. היום ראיתי את הסרט של חגי ארד אחרי שהקלטתי את זה בשידורו המקורי. אין ספק שהבחור שיחק אותה. נגע לליבי בעיקר כשהוא סיפר שכל יום הולדת בעת כיבוי הנרות הוא היה מבקש את אותה המשאלה שכולנו היינו רוצים. כמובן שזה הזכיר לי אותי. גם אני הייתי מבקש (והאמת היא שעד היום) את אותה בקשה. גם כשנופל ריס, והאמונה התפלה אומרת שצריך לבקש משאלה, אני מבקש את אותו הדבר. בנתיים זה עוד לא התגשם. מעניין מתי זה יקרה...
סופסוף התחלתי ללמוד שנה א' באוניברסיטה. אני אוהב את המסגרת הלימודית הזו וזה קצת מזכיר תיכון רק בלי שיעורי הספורט המיותרים והשיעורים הבנאליים. יחד עם כל ההתרגשות של התחלה חדשה וכל המסביבים, נרשמתי לקורס חובה בתיאטרון. מדובר על למידה של טקסטים קלאסיים מכל מיני תקופות וניתוחם בהקשרם התרבותי (פלצנות שלמה). עד כאן הכל טוב ויפה רק שהתברר לי שחלק מהציון בקורס יהיה על השתתפות בכיתה שזה אומר לענות על שאלות ולהקריא טקסטים ופה - וזה ברור- אני מתקשה. לא להאמין איך כל פעם שאני פוצה פה (אני רוצה להפגין ידיעותי) אני שומע את הלב שלי מהדהד לו בחזה. אפילו אם זה משפט קצר. על קריאה של טקסטים אין מה לדבר לפחות כרגע. זה מתסכל. זה מטריף. אני גם שם לב שזה מתחיל להקשות על התקשרויות חדשות עם אנשים בחוג שלי. אני מנסה לדבר עם אנשים חדשים, ליצור חברויות אבל אני תמיד מוצא את חצי תאוותי בידי במקום שאני רוצה להגיב לשמהו אבל לא יכול. מצב מביך. מצב מעצבן. מצב מדכא. היום ראיתי את הסרט של חגי ארד אחרי שהקלטתי את זה בשידורו המקורי. אין ספק שהבחור שיחק אותה. נגע לליבי בעיקר כשהוא סיפר שכל יום הולדת בעת כיבוי הנרות הוא היה מבקש את אותה המשאלה שכולנו היינו רוצים. כמובן שזה הזכיר לי אותי. גם אני הייתי מבקש (והאמת היא שעד היום) את אותה בקשה. גם כשנופל ריס, והאמונה התפלה אומרת שצריך לבקש משאלה, אני מבקש את אותו הדבר. בנתיים זה עוד לא התגשם. מעניין מתי זה יקרה...
