סופה של חברות
אני כואבת ואני בעבודה - סעמק אני לא יכולה לבכות כאן!, אז אני מתאפקת... חמש שנים עברו וכאילו כלום. אני לא מצליחה להשתחרר מזה. לא יודעת אפילו למה אני כותבת לכם את זה אבל כבר לא מעניין אותי כלום. אני כואבת כל כך. איך אפשר לעשות דבר כזה? והנה העדשות שוב לא שורפות לי בגלל מי המלח בעיניים. אז כתבתי לו מכתב, וזה לא שלא ניסיתי להשיג אותו ולאמר לו את מה שיש לי להגיד בדרכים אחרות, אבל הוא כמובן לא רצה... חמש שנים הלכו לאיבוד. אין לכם מושג כמה גדול הכאב. כאילו מישהו בא והכניס יד של פלדה לתוך החזה שלי והוציא את הלב ודרך עליו ומעך אותו וכל הדם משפריץ והוא מגחך בהנאה... אני כמו זומבי ואני שונאת להיות כך. הייתי הכי קטנה בעולם וכל הלילה חיכיתי שיתקשר, הרי זה הגיוני לא?, החבר הכי טוב שלי בכל העולם כולו, הבן-אדם שהכי קרוב אליי מכל האנשים כולם לא יתקשר אליי!? אחרי ששלחתי לו מכתב שכביכול ``מסיים`` את הפרשה מבחינתי!?, לנסות להציל משהו - לתקן... הגיוני לא?... כנראה שלא. מדברים על אהבה וכמה היא כואבת, וכמה היא קשה והורסת. ואני הרי הבטחתי לעצמי בנאיביות אין קץ שלא אפגע יותר, לא אתן לאף אחד לפגוע בי יותר ככה. בצורה הזו. והנה הוא, והלב שלי שבור. שוב אותו הכאב כל כך פשוט וכל כך שורף. מצחיק, אני ממש פאטתית בעיניי, עדיין מחכה שיתקשר, עדיין מזינה את השלהבת הזו שבוערת בלב שאולי לא היה לו זמן ואולי הוא צריך לחשוב ואולי ואולי ואולי הוא עוד מעט יתקשר. לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. לא מצליחה לעכל שזהו באמת הסוף? עדיין בסימן שאלה... טיפשה שכמותי עדיין מקווה.... כואב לי הלב, שבור ומחוץ, אין לי כוחות ואני רק רוצה שהיום הזה יעבור ואני כבר אגיע הביתה, לתוך המיטה עם הכאב שלי והמחשבות עליו. לא מצליחה לעכל שחמש שנים, שחבר הנפש שלי, שזהו... אין כלום.
אני כואבת ואני בעבודה - סעמק אני לא יכולה לבכות כאן!, אז אני מתאפקת... חמש שנים עברו וכאילו כלום. אני לא מצליחה להשתחרר מזה. לא יודעת אפילו למה אני כותבת לכם את זה אבל כבר לא מעניין אותי כלום. אני כואבת כל כך. איך אפשר לעשות דבר כזה? והנה העדשות שוב לא שורפות לי בגלל מי המלח בעיניים. אז כתבתי לו מכתב, וזה לא שלא ניסיתי להשיג אותו ולאמר לו את מה שיש לי להגיד בדרכים אחרות, אבל הוא כמובן לא רצה... חמש שנים הלכו לאיבוד. אין לכם מושג כמה גדול הכאב. כאילו מישהו בא והכניס יד של פלדה לתוך החזה שלי והוציא את הלב ודרך עליו ומעך אותו וכל הדם משפריץ והוא מגחך בהנאה... אני כמו זומבי ואני שונאת להיות כך. הייתי הכי קטנה בעולם וכל הלילה חיכיתי שיתקשר, הרי זה הגיוני לא?, החבר הכי טוב שלי בכל העולם כולו, הבן-אדם שהכי קרוב אליי מכל האנשים כולם לא יתקשר אליי!? אחרי ששלחתי לו מכתב שכביכול ``מסיים`` את הפרשה מבחינתי!?, לנסות להציל משהו - לתקן... הגיוני לא?... כנראה שלא. מדברים על אהבה וכמה היא כואבת, וכמה היא קשה והורסת. ואני הרי הבטחתי לעצמי בנאיביות אין קץ שלא אפגע יותר, לא אתן לאף אחד לפגוע בי יותר ככה. בצורה הזו. והנה הוא, והלב שלי שבור. שוב אותו הכאב כל כך פשוט וכל כך שורף. מצחיק, אני ממש פאטתית בעיניי, עדיין מחכה שיתקשר, עדיין מזינה את השלהבת הזו שבוערת בלב שאולי לא היה לו זמן ואולי הוא צריך לחשוב ואולי ואולי ואולי הוא עוד מעט יתקשר. לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. לא מצליחה לעכל שזהו באמת הסוף? עדיין בסימן שאלה... טיפשה שכמותי עדיין מקווה.... כואב לי הלב, שבור ומחוץ, אין לי כוחות ואני רק רוצה שהיום הזה יעבור ואני כבר אגיע הביתה, לתוך המיטה עם הכאב שלי והמחשבות עליו. לא מצליחה לעכל שחמש שנים, שחבר הנפש שלי, שזהו... אין כלום.