סופה של אהבה
המכתב הזה לא היה צריך להיכתב... תופי העצב והכאב בגללך, אהבה מתוקה שלי, היו אמורים לשקוע, לצלול אט אט אל מעמקי הזיכרון, ובשבריר שניייה, שאורכה כנצח, ליפול אל תהום השכחה... אך איך אוכל לשכוח אותך, אהבה מתוקה שלי?? הרי כל שנייה שחולפת רק מראה לי עוד תמונה שלנו יחד, שלך... אהובה... את נכנסת אל תוך לבי... אל מוחי ואל נפשי.. כל חתיכת עור ספוגה בניחוח המתוק שלך.. אהבה נפלאה.. את איתי בכל צעד שאני עושה.. את נכנסת אל ראותיי בכל נשימה שאני לוקחת בעולם הזה, אולם את מסרבת לעזוב ולצאת... חיפשתי אחרייך זמן רב, אהבה קטנה שלי... חיפשתי את נוכחותך המבורכת.. רציתי לתת לך להיות, סוף סוף, חלק מחיי.. והנה את באת אלי, פורשת על גופי את כנפייך, ומסרבת לעזוב... ועזרת לי לעוף יחד איתך.. פורשת את כנפייך המלאכיות.. הכל נראה פתאום אחרת, יפה יותר.. והכל הריח אחרת, מתוק יותר.. את היית בהכל..... ופתאום בחרת ללכת ממני, אהבה מתוקה שלי, השארת אותי עם רגליים רועדות, ופה פעור לרווחה... האם אוכל להיפרד ממף אהבה מתוקה שלי, ולשחררך חזרה לחופשי??? את לאט התפוגגת באויר ונעלמת מעיניי... אך את עדיין היית בהכל.. את נשארת חלק מנשמתי, מגופי.. האם אני אמורה לשכוח את הכל?? לתת לך להעלם לחלוטין?? ליפול אל מעמקי הזיכרון, אל תהום השיכחה...???? האם גם אני נופלת אל תהום השכחה, אהבה מתוקה שלי?? האם יבוא היום שאת לא תזכרי את גופי? את לבי? אז אני אחזיק חזק בכל חוט של אהבה, ואשרוט עד זוב דם.. כדי שתזכרי אותי לעד אהבה קטנה שלי, אני לא אהיה מוכנה להתפוגג באויר ולהעלם..... כי אני לא יכולה לשכוח אותך, וגם לא רוצה... כל מקום בביתי הקט ספוג באבק הקסמים שפיזרת.. המים החמים של המקלחת, שניקו את לכלוך יומי... את משתקפת מבעד לטיפות המים, ונספגת חזרה בגופי... והספה עליה שכבתי, ועצמתי את עיניי.. את באת, עטפת עם כשפייך, פיזרת מעליי את קסמייך.. ואפילו את ראית את החיוך שהעלית על שפתיי.. חלום מתוק, אהבה מתוקה שלי... הוא לאט מתפוגג כעת, ונעלם... ומיטתי הקטנה, את נמצאת שם.. עליה, מתחתיה, בתוכה.. המיטה שלי היא כבר לא שלי, היא שלך, אהבה קטנה שלי.. היא כבר לא מקום מפלט מהיום שעבר והיה... אם אפנה את ראשי לצד אחד.. אחפש אותך שם במקום מושבך הקבוע. ואם אפנה את ראשי לצד השני ואעצום את עיניי חזק.. צמרמורת תעבור בעורפי.. כי להתעורר בלילה למגע שלך, ללחישות האהבה, ולהרגיש אותך עוטפת אותי עם כנפייך, מאמצת אותי אל ליבך.. הכי קרוב שרק אפשר.... רגעי אושר קטנים ומתוקים שלי.. את נתת לי אותם אהבה קטנה ויקרה שלי.. המתוקה שבכל האהבות.. אך הם שלי עכשיו, וגם כנפייך המלאכיות לא יוכלו לגעת בהם... אשמור עליהם שלא יפגעו.. אגן עליהם בגופי השבור.. כי אני יודעת שאת שבירה, אהבה שלי.. ופנים רבות לך... אהבה קטנה ומתוקה שלי, שחררתי אותך לחופשי, ואימצתי אותך אל ליבי... עמוק עמוק, במקומך הטבעי.. הקמת לך בית, ושם את לעד תישארי... שברירית ומתוקה... שלי, ושל כולם... אהבה מתוקה שלי... תפרשי את כנפייך, לגעת בעולמותיהם של אחרים.. תגרמי להם לעוף אל השמיים.. תיזהרי שלא יפלו וישברו לרסיסים.. ותשאירי לי קצת... וקחי קצת ממני... אהבה מתוקה שלי... תודה!
המכתב הזה לא היה צריך להיכתב... תופי העצב והכאב בגללך, אהבה מתוקה שלי, היו אמורים לשקוע, לצלול אט אט אל מעמקי הזיכרון, ובשבריר שניייה, שאורכה כנצח, ליפול אל תהום השכחה... אך איך אוכל לשכוח אותך, אהבה מתוקה שלי?? הרי כל שנייה שחולפת רק מראה לי עוד תמונה שלנו יחד, שלך... אהובה... את נכנסת אל תוך לבי... אל מוחי ואל נפשי.. כל חתיכת עור ספוגה בניחוח המתוק שלך.. אהבה נפלאה.. את איתי בכל צעד שאני עושה.. את נכנסת אל ראותיי בכל נשימה שאני לוקחת בעולם הזה, אולם את מסרבת לעזוב ולצאת... חיפשתי אחרייך זמן רב, אהבה קטנה שלי... חיפשתי את נוכחותך המבורכת.. רציתי לתת לך להיות, סוף סוף, חלק מחיי.. והנה את באת אלי, פורשת על גופי את כנפייך, ומסרבת לעזוב... ועזרת לי לעוף יחד איתך.. פורשת את כנפייך המלאכיות.. הכל נראה פתאום אחרת, יפה יותר.. והכל הריח אחרת, מתוק יותר.. את היית בהכל..... ופתאום בחרת ללכת ממני, אהבה מתוקה שלי, השארת אותי עם רגליים רועדות, ופה פעור לרווחה... האם אוכל להיפרד ממף אהבה מתוקה שלי, ולשחררך חזרה לחופשי??? את לאט התפוגגת באויר ונעלמת מעיניי... אך את עדיין היית בהכל.. את נשארת חלק מנשמתי, מגופי.. האם אני אמורה לשכוח את הכל?? לתת לך להעלם לחלוטין?? ליפול אל מעמקי הזיכרון, אל תהום השיכחה...???? האם גם אני נופלת אל תהום השכחה, אהבה מתוקה שלי?? האם יבוא היום שאת לא תזכרי את גופי? את לבי? אז אני אחזיק חזק בכל חוט של אהבה, ואשרוט עד זוב דם.. כדי שתזכרי אותי לעד אהבה קטנה שלי, אני לא אהיה מוכנה להתפוגג באויר ולהעלם..... כי אני לא יכולה לשכוח אותך, וגם לא רוצה... כל מקום בביתי הקט ספוג באבק הקסמים שפיזרת.. המים החמים של המקלחת, שניקו את לכלוך יומי... את משתקפת מבעד לטיפות המים, ונספגת חזרה בגופי... והספה עליה שכבתי, ועצמתי את עיניי.. את באת, עטפת עם כשפייך, פיזרת מעליי את קסמייך.. ואפילו את ראית את החיוך שהעלית על שפתיי.. חלום מתוק, אהבה מתוקה שלי... הוא לאט מתפוגג כעת, ונעלם... ומיטתי הקטנה, את נמצאת שם.. עליה, מתחתיה, בתוכה.. המיטה שלי היא כבר לא שלי, היא שלך, אהבה קטנה שלי.. היא כבר לא מקום מפלט מהיום שעבר והיה... אם אפנה את ראשי לצד אחד.. אחפש אותך שם במקום מושבך הקבוע. ואם אפנה את ראשי לצד השני ואעצום את עיניי חזק.. צמרמורת תעבור בעורפי.. כי להתעורר בלילה למגע שלך, ללחישות האהבה, ולהרגיש אותך עוטפת אותי עם כנפייך, מאמצת אותי אל ליבך.. הכי קרוב שרק אפשר.... רגעי אושר קטנים ומתוקים שלי.. את נתת לי אותם אהבה קטנה ויקרה שלי.. המתוקה שבכל האהבות.. אך הם שלי עכשיו, וגם כנפייך המלאכיות לא יוכלו לגעת בהם... אשמור עליהם שלא יפגעו.. אגן עליהם בגופי השבור.. כי אני יודעת שאת שבירה, אהבה שלי.. ופנים רבות לך... אהבה קטנה ומתוקה שלי, שחררתי אותך לחופשי, ואימצתי אותך אל ליבי... עמוק עמוק, במקומך הטבעי.. הקמת לך בית, ושם את לעד תישארי... שברירית ומתוקה... שלי, ושל כולם... אהבה מתוקה שלי... תפרשי את כנפייך, לגעת בעולמותיהם של אחרים.. תגרמי להם לעוף אל השמיים.. תיזהרי שלא יפלו וישברו לרסיסים.. ותשאירי לי קצת... וקחי קצת ממני... אהבה מתוקה שלי... תודה!
