סוף של חיים
אני מקווה שאף פעם לא הרגשתם ככה אבל.... יש לי תמיד הרגשה שכלום לא הולך, יש לי הרגשה שאין לי כיוון, אני לא מרוצה מכלום, אני חושבת כל הזמן רק על איך לצאת מזה ולא מצליחה קוראים לזה אובססיביות או שאני לא יודעת אני מרגישה לבד ואני יודעת שזה דווקא בגלל שעכשיו אני הכי הרבה צריכה תמיכה אני מרגישה אשמה על כל דבר כאילו מה שאני עושה תמיד לא יהיה טוב אני מרגישה שאני פוגעת בכל מי שמכיר אותי אני לא רציתי לתת לדיכון הזה לנצח אותי אבל אני מצליחה יותר לעשות כלום אפילו לחשוב זה כבר כואב, כואב מדי לא יודעת איך להסביר לא יודעת אפילו איך להגיד כל פעם אני חושבת מחדש על לסיים את זה וזהו ואז אני מתחילה לחשוב שאסור, אני מתחילה לפחד. וחוזרת למציאות , להמשיך לפחד שם. מפחד לפחד, ומאובססיה לאובססיה. אני רוצה לצאת מזה, אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לבד וכנראה שאני כבר ממש מפחידה כי כל מיש שמתקרב אלי בורח. אז כן, אני חושבת על למות, כי אני לא מרגישה שיש כבר בשביל מה לחיות.
אני מקווה שאף פעם לא הרגשתם ככה אבל.... יש לי תמיד הרגשה שכלום לא הולך, יש לי הרגשה שאין לי כיוון, אני לא מרוצה מכלום, אני חושבת כל הזמן רק על איך לצאת מזה ולא מצליחה קוראים לזה אובססיביות או שאני לא יודעת אני מרגישה לבד ואני יודעת שזה דווקא בגלל שעכשיו אני הכי הרבה צריכה תמיכה אני מרגישה אשמה על כל דבר כאילו מה שאני עושה תמיד לא יהיה טוב אני מרגישה שאני פוגעת בכל מי שמכיר אותי אני לא רציתי לתת לדיכון הזה לנצח אותי אבל אני מצליחה יותר לעשות כלום אפילו לחשוב זה כבר כואב, כואב מדי לא יודעת איך להסביר לא יודעת אפילו איך להגיד כל פעם אני חושבת מחדש על לסיים את זה וזהו ואז אני מתחילה לחשוב שאסור, אני מתחילה לפחד. וחוזרת למציאות , להמשיך לפחד שם. מפחד לפחד, ומאובססיה לאובססיה. אני רוצה לצאת מזה, אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לבד וכנראה שאני כבר ממש מפחידה כי כל מיש שמתקרב אלי בורח. אז כן, אני חושבת על למות, כי אני לא מרגישה שיש כבר בשביל מה לחיות.
