סוף שבוע בכנרת.
1.קריזה האישה הודיע שנוסעים לסופ"ש ארוך בכינרת שתחילתו בערב יום כיפור וסיומו במוצ"ש. הסכמתי כמובן. מה רע? חשבתי לעצמי, נוציא את הילדים קצת לטבע, נעשה על האש עם חברים ונרענן את הרכיבות בכבישי השפלה וסיבוב פלמחים לטובת רמת הגולן והקפות כנרת. חוץ מזה – מי שואל אותי בכלל? נגשתי לארוז את הציוד. עטפתי את סוסת הקרבון שלי בפצפצים ופירקתי את משאבת הרגל כדי שאוכל להכניסה בקלות לתיק, דבר שיתברר אח"כ כטעות גדולה. הגענו לקיבוץ האון, פרקנו את הציוד והתמקמנו. המנגל החל לעשן ואני הלכתי להכין את הגברת לרכיבה של מחר. כשניסיתי לחבר את הרגלית של משאבת הרגל כל העסק התפרק, גומיות כדורים ועוד כל מיני חלקיקים קטנים התפזרו לכל עבר. זה הזמן לציין שאיני מצטיין בלשון המעטה בעניינים טכניים והמקסימום שאני מסוגל לעשות זה להחליף פנצ'ר. חשבתי שהצלחתי לחבר את החלקים אבל המשאבה לא עבדה כראוי וכל האוויר יצא מהגלגלים. מה עושים? בשבוע הבא יש רוכב ישראל, אני חייב לסיים אימוני נפח אחרונים. אני בכנרת, יום כיפור, אני חייב לרכב. נכנסתי לקריזה, התחלתי להסתובב בחדר עצבני. למזלי לקחתי איתי משאבת יד משובחת שיכולה לנפח לחץ של 120 PSI. לחצתי ולחצתי ולבסוף הצלחתי למלא את שני הגלגלים כמו שצריך. לקחתי בירה מהמקרר ונרגעתי. רק אז התחוור לי פתאום כמה אני מכור. ממש כמו נרקומן בקריז. לפני חודשיים וחצי התחלתי להזריק 300 ק"מ בשבוע, כל החיים שלי התהפכו. האישה מקבלת את זה יחסית בהבנה אבל אני מודה ומתוודה. אני דצינטרל מכור. סייקלוהוליק אנונימי, ג'אנקי של האספלט השחור. 2.קולות מהברך יום כיפור 4:45 בבוקר. כפר נופש, אנשים ישנים. אני מתעורר לזמזום השעון המעורר בנייד. קפה קטן של בוקר מול הכנרת החשוכה. הכנות אחרונות והחוצה. חמש ורבע, אור ראשון של בוקר ואני בהקפת כנרת. בשנה שעברה עם אופניי שטח זה לקח לי שלוש שעות ועשר דקות. השנה אני מסיים הקפה ראשונה בשעתיים ו - 11 דקות. מהירות ממוצעת של 26.6 קמ"ש ומייד ממשיך להקפה שנייה. בק"מ ה – 100 ברך ימין מוסרת דרישת שלום קטנה ומתחילה להזכיר לי על קיומה. לא מדובר בכאב בלתי נסבל אלא במעין מיחוש מעצבן שלא מרפה.מאוחר יותר יגיד לי חבר בטלפון את ה – “Welcome to the club” של רוכבי האופניים. אני מסיים את שתי ההקפות אחרי ארבע שעות ו 21 דקות. סה"כ 117 ק"מ. זהו אפשר להישתכש עם הילדים במימי השלולית ההולכת ונעלמת. 9 בערב כולם יושבים הלומי סטיקים ובירות, אני נופל שדוד לשינה עמוקה. 3.לפני מספר ימים אמרה לי זוגתי ששמעה אותי ממלמל מתוך שינה את המשפט הבא: "אני חייב לטפס על הר". אני באמת לא זוכר דבר כזה , מה שבטוח הוא שאני באמת חייב לטפס על הר. חמש בבוקר ואני בדרך לרמת הגולן. מקיבוץ האון לכיוון חמת גדר. בשלט המורה לכיוון דרום הרמה אני מתחיל בטיפוס ארוך. אךךךך איזה טיפוס נפלא. הנוף, העליות התלולות, חלקן מגיעות ל 15 אחוז! בכל מקרה בוגר נס הרים שכמוני לא יירתע מעליה שכזו. לאט לאט אני מגיע לפסגה. הרמה מתגלה לי במלוא הדרה. מצד ימין רכסי הרים וודאיות. פרות הבשן רועות במרעה. מצד שני העמק. אני בפרובאנס? אולי בטוסקנה? בכל מקרה אם שואלים אותי ברגע הזה אני לא מחזיר לאסד כלום ושום דבר מפיסת גן העדן הזו לפחות לא עד שאסיים לחקור אותה עם אופניי. אני טס על הכביש והשמש זורחת, לאחר מכן יגיעו הירידות המהירות לצומת כורסי ומשם חזרה לקיבוץ האון. לפעמים אני מנסה להסביר לזוגתי אודות החוויות שאני עובר והנופים שאני רואה אבל אי אפשר להסביר את הדברים האלה במילים. צריך להיות שם. 4.רוכב ישראל 2008 זהו, תמו המסעות והאימונים. 300 ק"מ בשבוע במשך חודשיים וחצי. צברנו קילומטרג', טיפסנו להרים, סידרנו את האופניים ועכשיו הכול ערוך ומוכן לאתגר הגדול. חג סוכות שמח לכולם. יובל
1.קריזה האישה הודיע שנוסעים לסופ"ש ארוך בכינרת שתחילתו בערב יום כיפור וסיומו במוצ"ש. הסכמתי כמובן. מה רע? חשבתי לעצמי, נוציא את הילדים קצת לטבע, נעשה על האש עם חברים ונרענן את הרכיבות בכבישי השפלה וסיבוב פלמחים לטובת רמת הגולן והקפות כנרת. חוץ מזה – מי שואל אותי בכלל? נגשתי לארוז את הציוד. עטפתי את סוסת הקרבון שלי בפצפצים ופירקתי את משאבת הרגל כדי שאוכל להכניסה בקלות לתיק, דבר שיתברר אח"כ כטעות גדולה. הגענו לקיבוץ האון, פרקנו את הציוד והתמקמנו. המנגל החל לעשן ואני הלכתי להכין את הגברת לרכיבה של מחר. כשניסיתי לחבר את הרגלית של משאבת הרגל כל העסק התפרק, גומיות כדורים ועוד כל מיני חלקיקים קטנים התפזרו לכל עבר. זה הזמן לציין שאיני מצטיין בלשון המעטה בעניינים טכניים והמקסימום שאני מסוגל לעשות זה להחליף פנצ'ר. חשבתי שהצלחתי לחבר את החלקים אבל המשאבה לא עבדה כראוי וכל האוויר יצא מהגלגלים. מה עושים? בשבוע הבא יש רוכב ישראל, אני חייב לסיים אימוני נפח אחרונים. אני בכנרת, יום כיפור, אני חייב לרכב. נכנסתי לקריזה, התחלתי להסתובב בחדר עצבני. למזלי לקחתי איתי משאבת יד משובחת שיכולה לנפח לחץ של 120 PSI. לחצתי ולחצתי ולבסוף הצלחתי למלא את שני הגלגלים כמו שצריך. לקחתי בירה מהמקרר ונרגעתי. רק אז התחוור לי פתאום כמה אני מכור. ממש כמו נרקומן בקריז. לפני חודשיים וחצי התחלתי להזריק 300 ק"מ בשבוע, כל החיים שלי התהפכו. האישה מקבלת את זה יחסית בהבנה אבל אני מודה ומתוודה. אני דצינטרל מכור. סייקלוהוליק אנונימי, ג'אנקי של האספלט השחור. 2.קולות מהברך יום כיפור 4:45 בבוקר. כפר נופש, אנשים ישנים. אני מתעורר לזמזום השעון המעורר בנייד. קפה קטן של בוקר מול הכנרת החשוכה. הכנות אחרונות והחוצה. חמש ורבע, אור ראשון של בוקר ואני בהקפת כנרת. בשנה שעברה עם אופניי שטח זה לקח לי שלוש שעות ועשר דקות. השנה אני מסיים הקפה ראשונה בשעתיים ו - 11 דקות. מהירות ממוצעת של 26.6 קמ"ש ומייד ממשיך להקפה שנייה. בק"מ ה – 100 ברך ימין מוסרת דרישת שלום קטנה ומתחילה להזכיר לי על קיומה. לא מדובר בכאב בלתי נסבל אלא במעין מיחוש מעצבן שלא מרפה.מאוחר יותר יגיד לי חבר בטלפון את ה – “Welcome to the club” של רוכבי האופניים. אני מסיים את שתי ההקפות אחרי ארבע שעות ו 21 דקות. סה"כ 117 ק"מ. זהו אפשר להישתכש עם הילדים במימי השלולית ההולכת ונעלמת. 9 בערב כולם יושבים הלומי סטיקים ובירות, אני נופל שדוד לשינה עמוקה. 3.לפני מספר ימים אמרה לי זוגתי ששמעה אותי ממלמל מתוך שינה את המשפט הבא: "אני חייב לטפס על הר". אני באמת לא זוכר דבר כזה , מה שבטוח הוא שאני באמת חייב לטפס על הר. חמש בבוקר ואני בדרך לרמת הגולן. מקיבוץ האון לכיוון חמת גדר. בשלט המורה לכיוון דרום הרמה אני מתחיל בטיפוס ארוך. אךךךך איזה טיפוס נפלא. הנוף, העליות התלולות, חלקן מגיעות ל 15 אחוז! בכל מקרה בוגר נס הרים שכמוני לא יירתע מעליה שכזו. לאט לאט אני מגיע לפסגה. הרמה מתגלה לי במלוא הדרה. מצד ימין רכסי הרים וודאיות. פרות הבשן רועות במרעה. מצד שני העמק. אני בפרובאנס? אולי בטוסקנה? בכל מקרה אם שואלים אותי ברגע הזה אני לא מחזיר לאסד כלום ושום דבר מפיסת גן העדן הזו לפחות לא עד שאסיים לחקור אותה עם אופניי. אני טס על הכביש והשמש זורחת, לאחר מכן יגיעו הירידות המהירות לצומת כורסי ומשם חזרה לקיבוץ האון. לפעמים אני מנסה להסביר לזוגתי אודות החוויות שאני עובר והנופים שאני רואה אבל אי אפשר להסביר את הדברים האלה במילים. צריך להיות שם. 4.רוכב ישראל 2008 זהו, תמו המסעות והאימונים. 300 ק"מ בשבוע במשך חודשיים וחצי. צברנו קילומטרג', טיפסנו להרים, סידרנו את האופניים ועכשיו הכול ערוך ומוכן לאתגר הגדול. חג סוכות שמח לכולם. יובל