סוף השבוע שלי
סוף השבוע התחיל רגוע, לא היה לי לו"ז מתוכנן ותיכננתי לנוח, לקרוא ולצבור כוחות. ביום שישי בצהריים חברה שלי באה לקחת ממני משהו, יצאתי אליה לרגע, ליבי יצאה אחרי ודלת הכניסה של הבית נטרקה לה על האצבע, רצתי אליה וראיתי המון דם....שטפתי לה מהר את היד וראיתי שהאמה, האצבע המשולשת בלשון העם חתוכה בחלק העליון, לא אלאה אתכם בתיאורי זוועה אבל זה היה נראה נורא, טסנו מייד לבית חולים ושם עשו לה 6 תפרים וחבשו לה את האצבע, היא היתה גיבורה אמיתית ושיתפה פעולה. ואז הגיע שבת, ארוחה משפחתית נעימה, חזרנו בערב הביתה, שי-לי ישבה להכין שיעורים וליבי ישבה לידהושיחקה בחרוזים, חלק מכן בטח מכירות את החרוזים האלה ששמים על פלסטיק לבן ואח"כ מגהצים. חכינו לחברים שצריכים להגיע ואז ליבי באה אלי לסלון ואומרת לי באדישות רבה שהיא הכניסה חרוז אחד לאף!!! נסינו להסתכל עם פנס, היא לא ממש שיתפה פעולה, החבר שלנו ניסה למשוך את החרוז עם פינצטה ללא הצלחה, טסנו מייד למיון ושם בעזרת מכשירים שונים ומכשיר שאיבה הצליחו לחלץ את החרוז מהאף. מיותר לציין שהחיים שלי התקצרו בסוף השבוע הזה. פגשתי בחדר מיון אחות שהיכרתי מתקופת הטיפולים שעשעיתי בבית חולים, היא הזכירה לי את הימים ההם של בדיקות דם, זריקות, שאיבות, החזרות ואמרה שעד שהם באים (הילדים) הם מוציאים את הנשמה ואחרי שהם באים זו כבר סאגה אחרת, הדאגה היא בלתי אפשרית והחרדות בשמיים. ביום שלישי ליבי תהיה בת 4, לא להאמין איך עברו 4 שנים בכזו מהירות.
סוף השבוע התחיל רגוע, לא היה לי לו"ז מתוכנן ותיכננתי לנוח, לקרוא ולצבור כוחות. ביום שישי בצהריים חברה שלי באה לקחת ממני משהו, יצאתי אליה לרגע, ליבי יצאה אחרי ודלת הכניסה של הבית נטרקה לה על האצבע, רצתי אליה וראיתי המון דם....שטפתי לה מהר את היד וראיתי שהאמה, האצבע המשולשת בלשון העם חתוכה בחלק העליון, לא אלאה אתכם בתיאורי זוועה אבל זה היה נראה נורא, טסנו מייד לבית חולים ושם עשו לה 6 תפרים וחבשו לה את האצבע, היא היתה גיבורה אמיתית ושיתפה פעולה. ואז הגיע שבת, ארוחה משפחתית נעימה, חזרנו בערב הביתה, שי-לי ישבה להכין שיעורים וליבי ישבה לידהושיחקה בחרוזים, חלק מכן בטח מכירות את החרוזים האלה ששמים על פלסטיק לבן ואח"כ מגהצים. חכינו לחברים שצריכים להגיע ואז ליבי באה אלי לסלון ואומרת לי באדישות רבה שהיא הכניסה חרוז אחד לאף!!! נסינו להסתכל עם פנס, היא לא ממש שיתפה פעולה, החבר שלנו ניסה למשוך את החרוז עם פינצטה ללא הצלחה, טסנו מייד למיון ושם בעזרת מכשירים שונים ומכשיר שאיבה הצליחו לחלץ את החרוז מהאף. מיותר לציין שהחיים שלי התקצרו בסוף השבוע הזה. פגשתי בחדר מיון אחות שהיכרתי מתקופת הטיפולים שעשעיתי בבית חולים, היא הזכירה לי את הימים ההם של בדיקות דם, זריקות, שאיבות, החזרות ואמרה שעד שהם באים (הילדים) הם מוציאים את הנשמה ואחרי שהם באים זו כבר סאגה אחרת, הדאגה היא בלתי אפשרית והחרדות בשמיים. ביום שלישי ליבי תהיה בת 4, לא להאמין איך עברו 4 שנים בכזו מהירות.
