Time Of No Reply
New member
סוף השבוע הגיע
לחיות ככה לבד מתחיל להיות מעיק. במיוחד בסופי שבוע, פתאום אני קולטת כמה שאני לבד בעצם. תקועה עם עצמי. ואני לא חברה מהנה במיוחד בשעות הפנאי. מממ..באופן חלקי אני בחרתי להיות לבד עכשיו. יכלתי לתזז מבחור לבחור, אבל זה לא היה עושה לי טוב. במוקדם או במאוחר (בדרך כלל במוקדם) הם כולם לא מצליחים להתמודד איתי ובורחים. מתלוננים שאני לא נותנת להם מספיק תשומת לב וחיבה. אז עדיף כבר לבד. לפחות ככה רע, אבל רע לבד. ולא רע בתוך מערכת יחסים שלא עובדת לא משנה מה. ולא יושב על המצפון שלעוד מישהו רע עכשיו בגללי. אני יודעת, אני יכולה גם להיות ממש רעה אם אני מתכוונת, נבזית. אבל בסך הכל אני לא בנאדם כזה רע, אני בסך הכל מתכוונת לטובה ומשום מה יוצא תמיד רק רע ממני. אחח..אם יכלתי עכשיו לברוח מפה. לברוח לאנשהו ושאף אחד לא יצא לחפש אחריי. פשוט להעלם ככה פתאום. קצת שקט, שהמוח שלי יפסיק לפעול כל הזמן ולהטריד אותי בכל מיני מחשבות עגומות. האם אני יודעת בכלל להיות מאושרת? אז הנה שוב הגיע הסופשבוע. אין למי להתקשר, עם מי להיפגש...השיעמום פשוט הורג אותי. כמה אפשר להסתובב בין הקירות האלה? אם רק היה לי אופנוע עכשיו, הייתי נוסעת מפה, מרגישה את הרוח הקרירה בעצמות, ואת רוח המוות שמרחפת מעליי כל רגע, קוראת לי להישאר פה. כן, יש את הריגוש הזה בסכנה. אני יודעת שיכול לבוא סופי כל יום, וזה אפילו בלי לנסות לשים קץ להכל בעצמי...זה גורם לך פתאום להרגיש כל כך חי, להרגיש שאתה לא רוצה למות. החיים שלך נתונים כרגע בחסדי הנהגים הברבריים שמסביבך, בידיך. אבל אין לי אופנוע. עוד לא הצלחתי להגיע לרשיון הנכסף, כי אם כן, כבר היה בידי אחד. כחול כזה ומבריק. מחכה רק לי שאבוא ואדהר עליו. שאבוא ואבר מכאן. לא משנה לאן אפילו. אם רק יכלתי לראות אותו מחייך שוב, הבנאדם שחסר לי כל כך עכשיו. בסופי שבוע. לא משנה כמה שיקרתי לעצמי, כמה ניסיתי לבסס קשרים חדשים, הוא שם ברקע תמיד. תמיד חסר. אבל הוא מתכחש לי עכשיו. הנה, גם את הדבר הכי טוב שהיה לי הרסתי. יש לי כשרון כזה.. מעניין אם אפגוש אותו שוב יום אחד. אפילו סתם בהפתעה, בחטף, באמצע הרחוב. מחובק עם אחרת. זה ישבור אותי מחדש לרסיסים. אוף, אם רק יכלתי לעצום את העיניים עכשיו ולראות אותו. עברו רק 4 חודשים שהוא איננו כאן וכבר הזיכרון הולך ומתערפל. אבל לא, אני לא יכולה להרדם. זה הרי ירדוף אותי. כל השבוע המטורף הזה מאחורי ושוב אני לא מוצאת ממש סיבה טובה לגרור את עצמי מחוץ למיטה בבוקר. עוד יום עבודה לפני. אבל כל החשק והטעם לעבוד כבר נשאב ממני החוצה. אני רק מרגישה עייפה כל הזמן. אני עובדת בשביל הכסף, בשביל האופנוע. אז בשביל מה אני בעצם טורחת כבר? האם כשאקנה את האופנוע הנכסף גם בו אמאס? או שמה גם הוא ימאס בי כמו הגברים בחיי. לא, הוא לא יאכזב אותי. לא הוא. תמיד ימתין לי בפתח הבית מנצנץ ומחכה רק לי. אולי הוא קצת ירצה תשומת לב בהתחלה, בחורף, אבל הוא לא יקטר. הוא יקח אותי לאן שרק ארצה. מוזר, נשמע כאילו אני מדברת ממש על בנאדם. אני מוצאת שהמחשבות שלי על האופנוע הזה מהוות תחליף כלשהו לחברים שנעלמו לי. אז יש לי שניים שלושה חברים, אבל עדיין אני מוצאת את עצמי מרגישה שאני לבד, בסוף היום. טוב..נראה לי שאנסה באמת ללכת לישון עכשיו, לשרוף קצת זמן לפני שאתחיל להשתגע פה.. השירים של ניק דרייק ברקע מכניסים אותי לאווירה אפלולית משהו..
לחיות ככה לבד מתחיל להיות מעיק. במיוחד בסופי שבוע, פתאום אני קולטת כמה שאני לבד בעצם. תקועה עם עצמי. ואני לא חברה מהנה במיוחד בשעות הפנאי. מממ..באופן חלקי אני בחרתי להיות לבד עכשיו. יכלתי לתזז מבחור לבחור, אבל זה לא היה עושה לי טוב. במוקדם או במאוחר (בדרך כלל במוקדם) הם כולם לא מצליחים להתמודד איתי ובורחים. מתלוננים שאני לא נותנת להם מספיק תשומת לב וחיבה. אז עדיף כבר לבד. לפחות ככה רע, אבל רע לבד. ולא רע בתוך מערכת יחסים שלא עובדת לא משנה מה. ולא יושב על המצפון שלעוד מישהו רע עכשיו בגללי. אני יודעת, אני יכולה גם להיות ממש רעה אם אני מתכוונת, נבזית. אבל בסך הכל אני לא בנאדם כזה רע, אני בסך הכל מתכוונת לטובה ומשום מה יוצא תמיד רק רע ממני. אחח..אם יכלתי עכשיו לברוח מפה. לברוח לאנשהו ושאף אחד לא יצא לחפש אחריי. פשוט להעלם ככה פתאום. קצת שקט, שהמוח שלי יפסיק לפעול כל הזמן ולהטריד אותי בכל מיני מחשבות עגומות. האם אני יודעת בכלל להיות מאושרת? אז הנה שוב הגיע הסופשבוע. אין למי להתקשר, עם מי להיפגש...השיעמום פשוט הורג אותי. כמה אפשר להסתובב בין הקירות האלה? אם רק היה לי אופנוע עכשיו, הייתי נוסעת מפה, מרגישה את הרוח הקרירה בעצמות, ואת רוח המוות שמרחפת מעליי כל רגע, קוראת לי להישאר פה. כן, יש את הריגוש הזה בסכנה. אני יודעת שיכול לבוא סופי כל יום, וזה אפילו בלי לנסות לשים קץ להכל בעצמי...זה גורם לך פתאום להרגיש כל כך חי, להרגיש שאתה לא רוצה למות. החיים שלך נתונים כרגע בחסדי הנהגים הברבריים שמסביבך, בידיך. אבל אין לי אופנוע. עוד לא הצלחתי להגיע לרשיון הנכסף, כי אם כן, כבר היה בידי אחד. כחול כזה ומבריק. מחכה רק לי שאבוא ואדהר עליו. שאבוא ואבר מכאן. לא משנה לאן אפילו. אם רק יכלתי לראות אותו מחייך שוב, הבנאדם שחסר לי כל כך עכשיו. בסופי שבוע. לא משנה כמה שיקרתי לעצמי, כמה ניסיתי לבסס קשרים חדשים, הוא שם ברקע תמיד. תמיד חסר. אבל הוא מתכחש לי עכשיו. הנה, גם את הדבר הכי טוב שהיה לי הרסתי. יש לי כשרון כזה.. מעניין אם אפגוש אותו שוב יום אחד. אפילו סתם בהפתעה, בחטף, באמצע הרחוב. מחובק עם אחרת. זה ישבור אותי מחדש לרסיסים. אוף, אם רק יכלתי לעצום את העיניים עכשיו ולראות אותו. עברו רק 4 חודשים שהוא איננו כאן וכבר הזיכרון הולך ומתערפל. אבל לא, אני לא יכולה להרדם. זה הרי ירדוף אותי. כל השבוע המטורף הזה מאחורי ושוב אני לא מוצאת ממש סיבה טובה לגרור את עצמי מחוץ למיטה בבוקר. עוד יום עבודה לפני. אבל כל החשק והטעם לעבוד כבר נשאב ממני החוצה. אני רק מרגישה עייפה כל הזמן. אני עובדת בשביל הכסף, בשביל האופנוע. אז בשביל מה אני בעצם טורחת כבר? האם כשאקנה את האופנוע הנכסף גם בו אמאס? או שמה גם הוא ימאס בי כמו הגברים בחיי. לא, הוא לא יאכזב אותי. לא הוא. תמיד ימתין לי בפתח הבית מנצנץ ומחכה רק לי. אולי הוא קצת ירצה תשומת לב בהתחלה, בחורף, אבל הוא לא יקטר. הוא יקח אותי לאן שרק ארצה. מוזר, נשמע כאילו אני מדברת ממש על בנאדם. אני מוצאת שהמחשבות שלי על האופנוע הזה מהוות תחליף כלשהו לחברים שנעלמו לי. אז יש לי שניים שלושה חברים, אבל עדיין אני מוצאת את עצמי מרגישה שאני לבד, בסוף היום. טוב..נראה לי שאנסה באמת ללכת לישון עכשיו, לשרוף קצת זמן לפני שאתחיל להשתגע פה.. השירים של ניק דרייק ברקע מכניסים אותי לאווירה אפלולית משהו..
