סוף הדרך
שלום לכם אני ובעלי נשואים מזה 9 שנים והורים לשני ילדים. בערך בשלושת השנים האחרונות חיינו הפכו לכמעט בלתי נסבלים, הרגשתי שכל נטל המשפחה נופל עליי בעוד הוא מתעסק בעניניו כל היום ברחובות , הוא סיבך אותנו בחובות שהיו מותירים אותי חסרת שינה ובעיקר- הרגשתי שאין לי אוזן קשבת ואיני מקבלת את תשומת הלב שכן קיבלתי לפני כן. איני מסוגלת למצוא או להבין איך השתנו הדברים , איך זוג שאהב מגיע למצב כזה. הייתי מוצאת את עצמי רבה איתו ומתעצבנת על זה שכמעט אינו בבית ולא אכפת לו מספיק ממני ומהילדים. ...ובכל זאת האמנתי שזו תקופה חולפת, שהילדות קצת יגדלו ואולי אני סתם לחוצה מדי, שהעסקים יסתדרו לו סוף סוף ושאולי אז נהיה שנינו יותר רגועים. אבל אז, לפני כשנה, הוא הרגיש שאינו מסוגל יותר, שהוא בלחץ איום , והחובות שלו תפחו מכל הכיוונים והוא היה זקוק לקצת אוורור, הוא רצה פרידה לצורך נסיון ואני הייתי בשוק מוחלט. לא הבנתי מאיפה הדברים נופלים עליי, והרי אני היא זו שנלחמת יום יום, שמשתדלת לותר, מגדלת את הילדות כמעט לבדי, וחושבת על כל שקל לפני שמוציאה אותו,וכשלו פתאום קשה הוא בוחר בדרך הקלה, הפגיעה שלי היתה נוראית, כעסתי עליו שבמקום לנסות לתקן ולהלחם על מה שיש הוא מוותר ודואג קודם לעצמו. הוא טען כי הוא מרגיש כשלון ושהוא הרס לי ולילדים את החיים, ושאולי עדיף לכולנו ככה. עם הזמן רגשות הכעס התחלפו ברחמים ואמפטיה , חשבתי שהוא בטח טובע ושיש עוד הרבה מה להציל.כל הזמן חשבתי- מה עשינו לעצמנו, איך נתנו לחיים להרוס את כל מה שהיה ביננו. רציתי להציל את הנישואים וגררתי אותו כמעט בכח ליועצים, אך היתה הרגשה כי הוא ויתר ורק כדי לא להעליב אותי הוא טורח ובא. אני עדיין מאמינה שיש לו בעיה רצינית עם עצמו והחורבן העסקי שלו רק דחף אצלו את תחושת חוסר הרצון להתמודד. אין לי מושג איך עברתי כך שנה שלמה, אבל גם פירוד כזה יש לו את הנזק שלו, עשיתי את כל המאמצים לשקם את הקשר ,פתאום הוא הרגיש שכיף לו לבוא הביתה ולהיות עם הבנות, או לעזור לי כשאני צריכה משהו (דברים שלפני כן היה קשה מאוד להוציא ממנו),האמנתי שאנחנו בכיוון הנכון, אך כל פעם שהצעתי לתת הזדמנות לדברים, הוא טען כי הוא עדיין משוכנע שזה הסוף,שזה עדיף,ושהוא לא רוצה לנסות להמשיך לחיות יחד,(אך משום מה מתקשר אלי כל בוקר בלי סיבה, ומגיע הביתה כמעט כל יום) אני מרגישה שנתתי לו את כל הזמן שיכולתי לתת, ושעשיתי את כל מה שיכולתי להציל את הנישואים, אך איני חשה זאת מצידו. בנוסף לכך הזהירו אותי כי הוא מסובך מאוד, ושאמהר לדאוג לעצמי אם אני לא רוצה למצוא את עצמי ברחוב. עשיתי נסיון אחרון לבדוק היכן הדברים עומדים, כי אני כן אוהבת אותו ומאמינה שעוד אפשר לשנות...הוא לא מסוגל לומר שאינו אוהב אותי אך החליט שהוא כן רוצה להתגרש. אני מלאה פחדים, מצד אחד מי רוצה לחיות עם אדם שמוותר עליו כך בקלות, או שמניח לו לעבור כזו שנת יסורים, מצד שני אני מלאה פחדים,איך ממשיכים מפה הלאה ? אני פוחדת לגדל את הילדים לבד, השנה הזו היתה לי סיוט, פוחדת לקחת את הנטל הכלכלי על הגב, ובעיקר- פוחדת מהלבד...יש ימים שאני בטוחה שמגיע לי משהו יותר טוב ושבטוח אמצא, אך יש ימים שהפחד משתלט עלי וקשה לי להשלים שאהיה גרושה עם שני ילדים קטנים. איך קמים מכאן על הרגליים? אני מודה לכל מי שטרח וקרא, אני לא מאמינה בעצמי שכתבתי את כל זה. תודה
שלום לכם אני ובעלי נשואים מזה 9 שנים והורים לשני ילדים. בערך בשלושת השנים האחרונות חיינו הפכו לכמעט בלתי נסבלים, הרגשתי שכל נטל המשפחה נופל עליי בעוד הוא מתעסק בעניניו כל היום ברחובות , הוא סיבך אותנו בחובות שהיו מותירים אותי חסרת שינה ובעיקר- הרגשתי שאין לי אוזן קשבת ואיני מקבלת את תשומת הלב שכן קיבלתי לפני כן. איני מסוגלת למצוא או להבין איך השתנו הדברים , איך זוג שאהב מגיע למצב כזה. הייתי מוצאת את עצמי רבה איתו ומתעצבנת על זה שכמעט אינו בבית ולא אכפת לו מספיק ממני ומהילדים. ...ובכל זאת האמנתי שזו תקופה חולפת, שהילדות קצת יגדלו ואולי אני סתם לחוצה מדי, שהעסקים יסתדרו לו סוף סוף ושאולי אז נהיה שנינו יותר רגועים. אבל אז, לפני כשנה, הוא הרגיש שאינו מסוגל יותר, שהוא בלחץ איום , והחובות שלו תפחו מכל הכיוונים והוא היה זקוק לקצת אוורור, הוא רצה פרידה לצורך נסיון ואני הייתי בשוק מוחלט. לא הבנתי מאיפה הדברים נופלים עליי, והרי אני היא זו שנלחמת יום יום, שמשתדלת לותר, מגדלת את הילדות כמעט לבדי, וחושבת על כל שקל לפני שמוציאה אותו,וכשלו פתאום קשה הוא בוחר בדרך הקלה, הפגיעה שלי היתה נוראית, כעסתי עליו שבמקום לנסות לתקן ולהלחם על מה שיש הוא מוותר ודואג קודם לעצמו. הוא טען כי הוא מרגיש כשלון ושהוא הרס לי ולילדים את החיים, ושאולי עדיף לכולנו ככה. עם הזמן רגשות הכעס התחלפו ברחמים ואמפטיה , חשבתי שהוא בטח טובע ושיש עוד הרבה מה להציל.כל הזמן חשבתי- מה עשינו לעצמנו, איך נתנו לחיים להרוס את כל מה שהיה ביננו. רציתי להציל את הנישואים וגררתי אותו כמעט בכח ליועצים, אך היתה הרגשה כי הוא ויתר ורק כדי לא להעליב אותי הוא טורח ובא. אני עדיין מאמינה שיש לו בעיה רצינית עם עצמו והחורבן העסקי שלו רק דחף אצלו את תחושת חוסר הרצון להתמודד. אין לי מושג איך עברתי כך שנה שלמה, אבל גם פירוד כזה יש לו את הנזק שלו, עשיתי את כל המאמצים לשקם את הקשר ,פתאום הוא הרגיש שכיף לו לבוא הביתה ולהיות עם הבנות, או לעזור לי כשאני צריכה משהו (דברים שלפני כן היה קשה מאוד להוציא ממנו),האמנתי שאנחנו בכיוון הנכון, אך כל פעם שהצעתי לתת הזדמנות לדברים, הוא טען כי הוא עדיין משוכנע שזה הסוף,שזה עדיף,ושהוא לא רוצה לנסות להמשיך לחיות יחד,(אך משום מה מתקשר אלי כל בוקר בלי סיבה, ומגיע הביתה כמעט כל יום) אני מרגישה שנתתי לו את כל הזמן שיכולתי לתת, ושעשיתי את כל מה שיכולתי להציל את הנישואים, אך איני חשה זאת מצידו. בנוסף לכך הזהירו אותי כי הוא מסובך מאוד, ושאמהר לדאוג לעצמי אם אני לא רוצה למצוא את עצמי ברחוב. עשיתי נסיון אחרון לבדוק היכן הדברים עומדים, כי אני כן אוהבת אותו ומאמינה שעוד אפשר לשנות...הוא לא מסוגל לומר שאינו אוהב אותי אך החליט שהוא כן רוצה להתגרש. אני מלאה פחדים, מצד אחד מי רוצה לחיות עם אדם שמוותר עליו כך בקלות, או שמניח לו לעבור כזו שנת יסורים, מצד שני אני מלאה פחדים,איך ממשיכים מפה הלאה ? אני פוחדת לגדל את הילדים לבד, השנה הזו היתה לי סיוט, פוחדת לקחת את הנטל הכלכלי על הגב, ובעיקר- פוחדת מהלבד...יש ימים שאני בטוחה שמגיע לי משהו יותר טוב ושבטוח אמצא, אך יש ימים שהפחד משתלט עלי וקשה לי להשלים שאהיה גרושה עם שני ילדים קטנים. איך קמים מכאן על הרגליים? אני מודה לכל מי שטרח וקרא, אני לא מאמינה בעצמי שכתבתי את כל זה. תודה
