צועניה אדומה
New member
סוד.
"את מה שאני עומדת לספר לך, לא סיפרתי לאיש מעולם."
אני יודעת, זה נשמע מעט מאיים. ומפתיע כמעט גודל האחריות שנלווית למילים שאנשים אחרים נותנים בידנו, כדי שנשמור אותן בסוד.
אינני זקוקה לכספות או ביטחונות. הקיום שלך כאן מספיק, והעיניים התוהות שלך.
אני מחליטה מראש לצמצם את רמת הצנזור בשיחה ולאפשר לשאלות שלה להגיע אליי כמעט ללא מבוכה.
ההתחלה שלי שנויה במחלוקת. "אני זקוקה לכאב", אני אומרת בלי הסברים, בטון שאדם אחר היה מבקש מהמוכר פחית קולה. היא מביטה בי בהפתעה קלה, ומחכה שאבהיר.
מעתה והלאה הכל מרגיש כמו חלום.
אני מספרת לה את כל הזיכרונות שמלטפים, מכאיבים וטבועים לי עמוק בעור. והיא מהנהנת, ממתינה, קשובה.
כך נבנית לה הפירמידה מהבסיס עד לפסגה. לאחר הסיום, אני לוקחת נשימה ארוכה. שואלת אותה בלי קול אם זה הספיק לה להיום.
היא מרותקת לפנים שלי עדיין, מעכלת בתוכה את מה שאמרתי, חצי מחויכת, חצי נבוכה.
בקול עדין היא מבקשת להתקרב אליי. "תספרי לי עוד", היא לוחשת באזני.
"את בטוחה שאת רוצה"?
עכשיו היא צריכה לקחת את התאוריה אל המעשה. השאלות שלה מבקשות לפתוח את שערי הגיהינום שלי, ואני נותנת לה להיכנס בלי כל הכנה.
תיאורי הידיים הכבולות אל ברזלי המיטה והסטירות שהאדימו את הפנים שלי מסמיקים אותה.
היא מלטפת את הירך שלי נלהבת, כמעט בלי ששמה לב. מתחילה לצבוט אותה בעדינות. זה נעים לי. מגרה.
"מה עוד קרה שם בחדר המיטות שלכם"?
העיניים שלה, שכבר מזמן איבדו את ההבעה התוהה, הפכו ל שתי גצים נוצצים ומהופנטים.
אני ממשיכה לתאר והמוח שלה משתולל. היא מגבירה את עוצמת הצביטה ונושכת אותי בצוואר.
"אני רוצה לראות אותך כואבת ומושפלת", היא אומרת, " אני רוצה לסטור לך בחזקה".
כששלשותינו בחדר ואני עירומה אל מול המבט שלה, היא כמעט מייללת.
הוא מעמיד אותי מספיק קרוב כדי שתבחן את הסיטואציה ותשתגע מחוסר היכולת לגעת.
הקול שלה מתחנן להרגיש את הגוף שלי, להכאיב לו גם. להתקרב אפילו עוד קצת.
גם אני משחקת בה, כשאני לא מורידה את העיניים ממנה. נאנחת ומתענגת על המעגל החדש והטרי.
עכשיו תורו לומר לה "לא לספר לאיש מעולם".
"את מה שאני עומדת לספר לך, לא סיפרתי לאיש מעולם."
אני יודעת, זה נשמע מעט מאיים. ומפתיע כמעט גודל האחריות שנלווית למילים שאנשים אחרים נותנים בידנו, כדי שנשמור אותן בסוד.
אינני זקוקה לכספות או ביטחונות. הקיום שלך כאן מספיק, והעיניים התוהות שלך.
אני מחליטה מראש לצמצם את רמת הצנזור בשיחה ולאפשר לשאלות שלה להגיע אליי כמעט ללא מבוכה.
ההתחלה שלי שנויה במחלוקת. "אני זקוקה לכאב", אני אומרת בלי הסברים, בטון שאדם אחר היה מבקש מהמוכר פחית קולה. היא מביטה בי בהפתעה קלה, ומחכה שאבהיר.
מעתה והלאה הכל מרגיש כמו חלום.
אני מספרת לה את כל הזיכרונות שמלטפים, מכאיבים וטבועים לי עמוק בעור. והיא מהנהנת, ממתינה, קשובה.
כך נבנית לה הפירמידה מהבסיס עד לפסגה. לאחר הסיום, אני לוקחת נשימה ארוכה. שואלת אותה בלי קול אם זה הספיק לה להיום.
היא מרותקת לפנים שלי עדיין, מעכלת בתוכה את מה שאמרתי, חצי מחויכת, חצי נבוכה.
בקול עדין היא מבקשת להתקרב אליי. "תספרי לי עוד", היא לוחשת באזני.
"את בטוחה שאת רוצה"?
עכשיו היא צריכה לקחת את התאוריה אל המעשה. השאלות שלה מבקשות לפתוח את שערי הגיהינום שלי, ואני נותנת לה להיכנס בלי כל הכנה.
תיאורי הידיים הכבולות אל ברזלי המיטה והסטירות שהאדימו את הפנים שלי מסמיקים אותה.
היא מלטפת את הירך שלי נלהבת, כמעט בלי ששמה לב. מתחילה לצבוט אותה בעדינות. זה נעים לי. מגרה.
"מה עוד קרה שם בחדר המיטות שלכם"?
העיניים שלה, שכבר מזמן איבדו את ההבעה התוהה, הפכו ל שתי גצים נוצצים ומהופנטים.
אני ממשיכה לתאר והמוח שלה משתולל. היא מגבירה את עוצמת הצביטה ונושכת אותי בצוואר.
"אני רוצה לראות אותך כואבת ומושפלת", היא אומרת, " אני רוצה לסטור לך בחזקה".
כששלשותינו בחדר ואני עירומה אל מול המבט שלה, היא כמעט מייללת.
הוא מעמיד אותי מספיק קרוב כדי שתבחן את הסיטואציה ותשתגע מחוסר היכולת לגעת.
הקול שלה מתחנן להרגיש את הגוף שלי, להכאיב לו גם. להתקרב אפילו עוד קצת.
גם אני משחקת בה, כשאני לא מורידה את העיניים ממנה. נאנחת ומתענגת על המעגל החדש והטרי.
עכשיו תורו לומר לה "לא לספר לאיש מעולם".
