סודות מן העבר..
אהלן, שמי עינת, בעברי כתבתי פה לא מעט..
לפני כ-7 שנים סבלתי מאנורקסיה, שזעקה לאשפוז.. למזלי הרב, יצאתי מהמצב הזה עם הציפורנים... בעזרתם של כדורים נוגדי דיכאון ובעזרת הרבה כוח רצון.
כיום, מצבי הגופני תקין, משמע- המשקל שלי מוגדר בטווח ה- bmi הבריא (שהגיע למצב הזה רק מלפני שנה בסופו של דבר.. לאחר ,תהליך של עלייה הדרגתית של כמעט 20 קילו במשך השנים הללו)-, עדין היום אני נחשבת לבחורה רזה.
התהליך גם לאחר ה"יצאה מהמצב חירום" נמשך לכל אורך ה6 שנים האחרונות, בעזרת חברים, תמיכה של אימי היקרה ולימודיי האקדמאים בסופו של דבר, בשנתיים האחרונות התחלתי ללכת לפסיכולוגית בנוסף, שלצערי- אני לא יציבה בפגישות איתה עד היום. לאורך השנים הללו עברתי בנוסף ,טראומות בחיים האישים שלי הן מבחינה המסגרת המשפחתית בה גדלתי שכללו אובדן של אנשים יקרים בחיי ומערכת זוגית לא קלה גם. ככה ששנים רבות גם בזמן שיא המחלה, לפנייה ועד היום..אני מוצאת את עצמי במצב של מלחמה נפשית ופיזית, למרות השיפור הרב.. שכנראה שלא מספיק..
האמת- אני מותשת..
אני כותבת פה.. כי לאחר הרבה מחשבות ועומקה והדחקות של מצבי בעבר ואפילו היום...
רק פה אני וכנה ויכולה להתוודות .. שבראש המחלה הזאת עדיין נמצאת והיא לא הלכה,
מבחוץ לא רואים את זה.. אבל אני רואה אותה טוב מאוד..
הרגלי אכילה שלי לא מסודרים.. אולם אני שומרת לא לרדת במשקל.. אבל לא בדרך הנכונה, לדעתי- אין לי ארוחות מסודרות... עד היום.
לא מעט לילות.. אני נמצאת בפחד עמוק שלא עוזב אותי מלחזור אחורה.. וזה ידוע לי למה:.. המחלה לא טופלה באמת.. בראש, והרגלי אכילה שעדיין לא מסודרים- ואני מתוודה אני כנראה מפחדת מלסדר אותם...
עליה במשקל גם מפחידה אותי, ירידה במשקל, אפילו של קילו מכניסה אותי לסטרס לא נורמלי- אילו לא חיים.
קשה לי להיכנס למערכות יחסים.. מערכות יחסים אילו שאני באמת רוצה..
אני לומדת בתואר קשה ואינטנסיבי ובקושי מוצאת את הזמן לעצמי.. ככה שיוצא שאני מדחיקה ומדחיקה , אולי אני מטפלת בקטן.. מנסה להשתפר בכל יום.. וזה אכן קורה..אבל בסך- אני מאוכזבת,
חיי הם לא כ"כ עצובים ומדכאים, אבל הגעתי בתקופה האחרונה ובפרט השבוע, לנקודת שבירה, שגורמת לי כרגע לשים דגש על מה שאני מפסידה ומה שהפסדתי.
היום אני בת 26 אוטוטו.. וכואב לי על הצלקות והמחסומים שהמחלה הזו עשתה לי וההפסדים שגרמה לי בחיים..
אני חושבת על זה וזה מעציב אותי מאוד - אני כועסת אל אותם ימים.. ברמה שאני אל סולחת לעצמי..וככל שזה נגרר.. זה יותר כואב.. אני עוצרת וחשובת... היום קשה כבר לתקן.. ואם כן,לתקן עכשיו אז זוהי דרך ארוכה- במישור הנפשי וההתנהגותי.. ומה עכשיו? עכשיו כבר מאוחר, ובא לי להשלים כל כך את מה שפספסתי.. בא לי כ"כ .. שהיצר האימפולסיבי הזה.. כבר אין לעצור אותו מלהמתין עוד..
אז תמיד אני אומרת את זה לעצמי .. מתייאשת וממשיכה לדחות... להכחיש את מה שעברתי- ככה יותר קל..
אני פונה אליכן.. גם לקבלת תמיכה ויותר מזה.. לספר לכם, להתריע אתכם... מנקודת ראיה של מישהי שעברה ועוברת שיתוק ואפשר להגדיר את זה "מוות" של כמה שנים.:
אם היה לי אפשרות למחוק בטיפקס את רגעי השטות והטיפשות של אותן שנים, הייתי עושה את זה ללא עוררין...
היום אני בפתח של גיל 26.. ומסתכלת לאחור. ורואה כמה שהפסדתי... והפסדתי המון..
בגלל.. בגלל כמה מספרים מטופשים על המשקל..
שנות ה20 היפות, המון רגעי אושר, רגעי אהבה, שלווה, בילוים ושמחות אבדו בגלל אותה מחלה ארורה.. תמיד קל להאשים אותה, במקום את עצמנו...
אני מדברת לאותן בנות/ בנים שנמצאים/ות בפתח של המחלה.. במהלכה.. תעצרו את זה.. עכשיו וכמה שיותר מהר..
מהמקום הכי נמוך אפשר לצאת... וכמה שיותר מהר להתחיל, ולהיות נכונים לזה..ככה זה טוב...
חבריי מסביב כבר מסיימים את התואר, מתחתנים, אחרי שנים ארוכות של זוגיות..אחרי טיולים ואני שואלת.. לאן כל זה הלך לי?? האם רגעי האושר היפים האלו של שנות ה20 היו שווים אי פעם ימי צום וספירת קלוריות?? ובשביל מה?? הרי אין בשביל מה כשאתה במצב הזה....
מסתבר שהחיים הרבה יותר שווים מכמה מספרים מטוטמים על המשקל...
אנא, שמרו על עצמכם....
אהלן, שמי עינת, בעברי כתבתי פה לא מעט..
לפני כ-7 שנים סבלתי מאנורקסיה, שזעקה לאשפוז.. למזלי הרב, יצאתי מהמצב הזה עם הציפורנים... בעזרתם של כדורים נוגדי דיכאון ובעזרת הרבה כוח רצון.
כיום, מצבי הגופני תקין, משמע- המשקל שלי מוגדר בטווח ה- bmi הבריא (שהגיע למצב הזה רק מלפני שנה בסופו של דבר.. לאחר ,תהליך של עלייה הדרגתית של כמעט 20 קילו במשך השנים הללו)-, עדין היום אני נחשבת לבחורה רזה.
התהליך גם לאחר ה"יצאה מהמצב חירום" נמשך לכל אורך ה6 שנים האחרונות, בעזרת חברים, תמיכה של אימי היקרה ולימודיי האקדמאים בסופו של דבר, בשנתיים האחרונות התחלתי ללכת לפסיכולוגית בנוסף, שלצערי- אני לא יציבה בפגישות איתה עד היום. לאורך השנים הללו עברתי בנוסף ,טראומות בחיים האישים שלי הן מבחינה המסגרת המשפחתית בה גדלתי שכללו אובדן של אנשים יקרים בחיי ומערכת זוגית לא קלה גם. ככה ששנים רבות גם בזמן שיא המחלה, לפנייה ועד היום..אני מוצאת את עצמי במצב של מלחמה נפשית ופיזית, למרות השיפור הרב.. שכנראה שלא מספיק..
האמת- אני מותשת..
אני כותבת פה.. כי לאחר הרבה מחשבות ועומקה והדחקות של מצבי בעבר ואפילו היום...
רק פה אני וכנה ויכולה להתוודות .. שבראש המחלה הזאת עדיין נמצאת והיא לא הלכה,
מבחוץ לא רואים את זה.. אבל אני רואה אותה טוב מאוד..
הרגלי אכילה שלי לא מסודרים.. אולם אני שומרת לא לרדת במשקל.. אבל לא בדרך הנכונה, לדעתי- אין לי ארוחות מסודרות... עד היום.
לא מעט לילות.. אני נמצאת בפחד עמוק שלא עוזב אותי מלחזור אחורה.. וזה ידוע לי למה:.. המחלה לא טופלה באמת.. בראש, והרגלי אכילה שעדיין לא מסודרים- ואני מתוודה אני כנראה מפחדת מלסדר אותם...
עליה במשקל גם מפחידה אותי, ירידה במשקל, אפילו של קילו מכניסה אותי לסטרס לא נורמלי- אילו לא חיים.
קשה לי להיכנס למערכות יחסים.. מערכות יחסים אילו שאני באמת רוצה..
אני לומדת בתואר קשה ואינטנסיבי ובקושי מוצאת את הזמן לעצמי.. ככה שיוצא שאני מדחיקה ומדחיקה , אולי אני מטפלת בקטן.. מנסה להשתפר בכל יום.. וזה אכן קורה..אבל בסך- אני מאוכזבת,
חיי הם לא כ"כ עצובים ומדכאים, אבל הגעתי בתקופה האחרונה ובפרט השבוע, לנקודת שבירה, שגורמת לי כרגע לשים דגש על מה שאני מפסידה ומה שהפסדתי.
היום אני בת 26 אוטוטו.. וכואב לי על הצלקות והמחסומים שהמחלה הזו עשתה לי וההפסדים שגרמה לי בחיים..
אני חושבת על זה וזה מעציב אותי מאוד - אני כועסת אל אותם ימים.. ברמה שאני אל סולחת לעצמי..וככל שזה נגרר.. זה יותר כואב.. אני עוצרת וחשובת... היום קשה כבר לתקן.. ואם כן,לתקן עכשיו אז זוהי דרך ארוכה- במישור הנפשי וההתנהגותי.. ומה עכשיו? עכשיו כבר מאוחר, ובא לי להשלים כל כך את מה שפספסתי.. בא לי כ"כ .. שהיצר האימפולסיבי הזה.. כבר אין לעצור אותו מלהמתין עוד..
אז תמיד אני אומרת את זה לעצמי .. מתייאשת וממשיכה לדחות... להכחיש את מה שעברתי- ככה יותר קל..
אני פונה אליכן.. גם לקבלת תמיכה ויותר מזה.. לספר לכם, להתריע אתכם... מנקודת ראיה של מישהי שעברה ועוברת שיתוק ואפשר להגדיר את זה "מוות" של כמה שנים.:
אם היה לי אפשרות למחוק בטיפקס את רגעי השטות והטיפשות של אותן שנים, הייתי עושה את זה ללא עוררין...
היום אני בפתח של גיל 26.. ומסתכלת לאחור. ורואה כמה שהפסדתי... והפסדתי המון..
בגלל.. בגלל כמה מספרים מטופשים על המשקל..
שנות ה20 היפות, המון רגעי אושר, רגעי אהבה, שלווה, בילוים ושמחות אבדו בגלל אותה מחלה ארורה.. תמיד קל להאשים אותה, במקום את עצמנו...
אני מדברת לאותן בנות/ בנים שנמצאים/ות בפתח של המחלה.. במהלכה.. תעצרו את זה.. עכשיו וכמה שיותר מהר..
מהמקום הכי נמוך אפשר לצאת... וכמה שיותר מהר להתחיל, ולהיות נכונים לזה..ככה זה טוב...
חבריי מסביב כבר מסיימים את התואר, מתחתנים, אחרי שנים ארוכות של זוגיות..אחרי טיולים ואני שואלת.. לאן כל זה הלך לי?? האם רגעי האושר היפים האלו של שנות ה20 היו שווים אי פעם ימי צום וספירת קלוריות?? ובשביל מה?? הרי אין בשביל מה כשאתה במצב הזה....
מסתבר שהחיים הרבה יותר שווים מכמה מספרים מטוטמים על המשקל...
אנא, שמרו על עצמכם....
