סוגרת שנתיים מהיום הנורא...(ארוך)
ההוא! ה12.09.00 הותיר בי צלקת לכל חיי! יום קודם הלכתי לישון (לבד-בעלי עבד באותו הלילה) נשאתי בתוכי עוברים חסרי אונים....הייתי בשבוע 18+5 ימים .... בבוקר יום שני התעוררתי ב08:00 בתחושה חמימה ורטובה (להפתעתי)... בדרכי לשרותים עוד לא הבנתי מה קורה אך לאחר שניות היה ברור שמשהו ממש אבל ממש ממש לא בסדר! שובל של מים ודם הותרתי אחריי מחדר השינה לשירותים....בעודי יושבת מנסה להבין מה קורה בעלי הגיע מהמשמרת שלו....דמעות הציפו אותי ונכנסתי להיסטריה-לעולם אבל לעולם לא אשכח זאת.....בעלי התקשר לאבא שלי שיעזור לו לקחת אותי לביה"ח (הוא לא רצה לנהוג אחרי לילה).... הגעתי לביה"ח בנהריה (עבדתי בביה"ח הזה במחלקת יולדות לפני ההריון, ככה שהכרתי את כל הצוות!) וכל מה שרציתי היה US והכי מהר שאפשר! לא לחץ דם, לא בירוקרטיה והרופא מיד הגיע ואני שוכבת על אלונקה.... הרופא קבע שזו ירידת מים מהעובר ששוכב למטה (2 עוברים היו מעליו) ואמר שהשק כמעט מרוקן ממים-אלה היו דבריו! עוד הוסיף שהדימום זה לא כלום אלא הקרום שנבקע, עולמי חרב!!! הובלתי למחלקת נשים בכסא גלגלים....ושם חיכיתי גם חיכיתי! הבירוקרטיה היתה ארוכה מאוד....עד שקמתי על הרגליים (אני נשבעת!!!!) והתחלתי לצעוק בבכי והיסטריה לכל הכיוונים....."מישהו מוכן להתייחס אלי? אני בהריון בשבוע 18 עם ירידת מים-מינימום רוצה לשכב במיטה!"...אז הגיע האחות האחראית של המחלקה ומיד השכיבה אותי בחדר עם עוד 5 נשים....כל אחת והסיפור שלה! לאורך כל היום הנ"ל נתבקשתי לנסות להרגיע את עצמי...נאמר לי אין ספור שאני מזיקה לעוברים וכאילו לא מספיק להם גם ככה....ניסיתי....בכל כוחי ניסיתי לעצור את הדמעות אבל הם כאילו לא הקשיבו לי.....ככה כמו גשם ללא הפסקה הם הציפו אותי והטישיו עבד שעות ללא הפסקה! נאמר לי במחלקת נשים....שם, ע"י האחות האחראית "קרן, את בטח מבינה את ההשלכות, הסיכויים שיצא משהו מההריון הזה שואפים ל0, תנסי להפנים זאת ויהיה לך קל יותר אח"כ"....הייתי בשוק! עוד לא עיכלתי שאני בביה"ח בשל ירידת מים....כעת עלי להפנים שזהו? סוף ההרפתקאה? כך עבר לו אותו היום....הכי הכי הרס אותי היה חוסר הוודאות ואי הידיעה מה יהיה? מה יהיה בעוד דקה? שעה? יום? מה יהיה?!!! עבר יום עברו יומיים ואני שוכבת ולא זזה מהמיטה....US מראה עדיין דופקX3....ואני מברכת על עוד יום שעבר.....עבר שבוע עברו שבועיים....ואני התחלתי לסמן בלוח שנה
על כל יום...ואז הועברתי למחלקת HR (הריון בסיכון גבוה לציין שזה שינוי משמעותי לטובה....לא עוד לשמוע מיטות נלקחות לחדר גרידות!).... לא אמשיך כעת לספר את שעבר עלי חודשיים וחצי יום יום....שעה שעה כששכבתי מרותקת למיטה (כולל צרכים, מקלחת וכו')....כי הסיפורים הם כה רבים! אסיים בנימה אופטימית-העובר ששכב שם למטה....זה שמהשק שלו היתה ירידת מים קשה מאוד.....הוא היום הנס שלי! כשאני נזכרת בכל הנ"ל ורואה אותו.....אני מתקשה להאמין שהוא איתנו.....נכון, הוא עבר המון (החייאות, חיבור לחמצן מעל חצי שנה ועוד) אך היום הוא כמו האחרים- פרח האור של חיי! (כמובן שגם הבנות אך אני מזדהה איתו על כל מה שאני והוא עברנו-סבלנו) ממחר ה12.09, ועד יום הולדתם ה16.11 אני עושה ספירה לאחור.....זהו הזמן שהכי הכי לא ידעתי מה יקרה, ורציתי אותם....כל כך רציתי את שלושתם יותר מהזמן שעברתי את הטיפולים...... עברתי המון שיאים בחיי..... היום בו נודע לי שאני הרה, היום בו נודע לי שיש לי שלישיה....גם יום לידתם הוא שיא ענק!..אך ה-----שיא של חיי היה ה12.09.00....צלקת לכל החיים! *האם אשכח זאת פעם? *האם אתם נושאים שיא קשה/מופלא...כזה שכל שנה תעצרו בתאריך ההוא ותזכרו בו?
ההוא! ה12.09.00 הותיר בי צלקת לכל חיי! יום קודם הלכתי לישון (לבד-בעלי עבד באותו הלילה) נשאתי בתוכי עוברים חסרי אונים....הייתי בשבוע 18+5 ימים .... בבוקר יום שני התעוררתי ב08:00 בתחושה חמימה ורטובה (להפתעתי)... בדרכי לשרותים עוד לא הבנתי מה קורה אך לאחר שניות היה ברור שמשהו ממש אבל ממש ממש לא בסדר! שובל של מים ודם הותרתי אחריי מחדר השינה לשירותים....בעודי יושבת מנסה להבין מה קורה בעלי הגיע מהמשמרת שלו....דמעות הציפו אותי ונכנסתי להיסטריה-לעולם אבל לעולם לא אשכח זאת.....בעלי התקשר לאבא שלי שיעזור לו לקחת אותי לביה"ח (הוא לא רצה לנהוג אחרי לילה).... הגעתי לביה"ח בנהריה (עבדתי בביה"ח הזה במחלקת יולדות לפני ההריון, ככה שהכרתי את כל הצוות!) וכל מה שרציתי היה US והכי מהר שאפשר! לא לחץ דם, לא בירוקרטיה והרופא מיד הגיע ואני שוכבת על אלונקה.... הרופא קבע שזו ירידת מים מהעובר ששוכב למטה (2 עוברים היו מעליו) ואמר שהשק כמעט מרוקן ממים-אלה היו דבריו! עוד הוסיף שהדימום זה לא כלום אלא הקרום שנבקע, עולמי חרב!!! הובלתי למחלקת נשים בכסא גלגלים....ושם חיכיתי גם חיכיתי! הבירוקרטיה היתה ארוכה מאוד....עד שקמתי על הרגליים (אני נשבעת!!!!) והתחלתי לצעוק בבכי והיסטריה לכל הכיוונים....."מישהו מוכן להתייחס אלי? אני בהריון בשבוע 18 עם ירידת מים-מינימום רוצה לשכב במיטה!"...אז הגיע האחות האחראית של המחלקה ומיד השכיבה אותי בחדר עם עוד 5 נשים....כל אחת והסיפור שלה! לאורך כל היום הנ"ל נתבקשתי לנסות להרגיע את עצמי...נאמר לי אין ספור שאני מזיקה לעוברים וכאילו לא מספיק להם גם ככה....ניסיתי....בכל כוחי ניסיתי לעצור את הדמעות אבל הם כאילו לא הקשיבו לי.....ככה כמו גשם ללא הפסקה הם הציפו אותי והטישיו עבד שעות ללא הפסקה! נאמר לי במחלקת נשים....שם, ע"י האחות האחראית "קרן, את בטח מבינה את ההשלכות, הסיכויים שיצא משהו מההריון הזה שואפים ל0, תנסי להפנים זאת ויהיה לך קל יותר אח"כ"....הייתי בשוק! עוד לא עיכלתי שאני בביה"ח בשל ירידת מים....כעת עלי להפנים שזהו? סוף ההרפתקאה? כך עבר לו אותו היום....הכי הכי הרס אותי היה חוסר הוודאות ואי הידיעה מה יהיה? מה יהיה בעוד דקה? שעה? יום? מה יהיה?!!! עבר יום עברו יומיים ואני שוכבת ולא זזה מהמיטה....US מראה עדיין דופקX3....ואני מברכת על עוד יום שעבר.....עבר שבוע עברו שבועיים....ואני התחלתי לסמן בלוח שנה
