סוגיה מענייינת -
או "איך נאלצתי להראות אישור שיש לי פטור מעמידה בתור, למרות שלא השתמשתי בפטור וחיכיתי בתור"...
המתנתי בדואר בתור קטן. נכנסה אשה שאמרה שהיא לפניי כי יש לה פטור מהתור. אמרתי לה שגם לי יש פטור. היא דרשה לראות אישור, אז הראיתי לה...
היא דרשה להיכנס במקום זה שלפניי. הוא היה עצבני, וצעק עליה שבגלל שלא ביקשה יפה, הוא לא ייתן לה. היא דרשה מהפקידה לקבלה קודם, אבל הפקידה אמרה לא שלא כתוב באישור שלה שיש לה פטור מהתור. האשה דרשה לראות מה כתוב אצלי, והיה כתוב פטור מתור ומתשלום עבור מלווה, ואצלה כתוב רק פטור מתשלום למלווה. אמרתי לה שתברר בביטוח לאומי למה אין לה פטור מתור.
האיש המשיך לצעוק עליה בעצביו כי רבו, ואשה אחרת אמרה: איפה נשמע שנכנסים בלי תור? עניתי לה שיש חוק ושהיא צריכה לברר. היא טענה שהיא לא נראית כמי שלא יכולה לחכות בתור. טענתי שזה לא הולך לפי מה שנראה אלא לפי קריטריונים שבחוק. אז היא התעצבנה וצעקה עלי (כי זה "אין" לצעוק על אלו שפטורים מתור).
מצחיק - אנשים פטורים מתור, כי אין להם כוחות נפש להמתנה, לוויכוחים, אין להם תקשורת תקינה ולרוב גם לא הבנה. אבל הציבור לא יודע על החוק. אז כדי לזכות בפטור - הם צריכים להיות נבונים, לפעול בחוכמה, לדרוש ולהתווכח, וכמובן - לספוג כעס ועלבון. כי למי יש סבלנות לאדם מוגבל בשכלו ובכוחותיו?
המסכנה טעתה 3 פעמים - א. בכך שפנתה אלי ולא למי שהיה הראשון בתור. ב. בכך שדרשה מהעומדים בתור ולא פנתה לפקידה בדיסקרטיות. ג. בכך שלא הבינה שדרשה בטעות זכות שאין לה. למה קרו לה טעויות אלו? כי היא סובלת מבעיות, שמקנות לה זכויות...
אני לא באמת יודעת מה הקריטריונים שמעניקים פטור מהתור ולמה אין לה. אני מעריכה שזה לפי אחוזי הנכות הרפואית. אני לא משתמשת בזכות זו, כי היא ניתנה בגלל מצבים חמורים שהייתי בהם בעבר. הביטוח הלאומי לא יודע שמצבי היום משופר לאין ערוך ממי שאחוזי נכותו קטנים משלי (ומרוב הבריאים בכלל...), לכן נתן לי את הזכות. אבל אני לא זו שתנצל ותשתמש. כשמנצלים - זו גם חרב פיפיות לא יעילה.
מוסר השכל: שורה תחתונה, הרי גם אני לא נהניתי מהעימות. אז הלכתי הביתה וניתחתי מה בעצם היה פה, מה הרגשתי ועשיתי, שזכיתי להשפלה קלה. למה זה לא היה המיטב שאני יכולה להוציא מתוכי.
בעצם בזתי לה שהיא מנצלת זכותה בתור כל כך קטן. אבל היא טענה שהיא כן צריכה, למה יצאתי מהנחה שזו מניפולציה ושקר? למה גם אני לא מאמינה לנכה, מרגישה כלפיו תיעוב ובטוחה שהוא נצלן ללא הצדקה? למה אין לי סבלנות אליו? למה לא השכלתי להפנותה לפקידה או לזה שלפני, במקום להיכנס לעימות (הגם שב"טון אדיב")?
ונוכחתי בטעותי - שבאמת, מי שגבוה ולא משתמש בזכותו לפטור, הריהו כאחד מממתיני התור, הצריכים לחכות למשתמשים בפטור. לא "לחנך" אותם עפ"י כלליו... אני לא סובלת אותם כי הם מחייבים אותי לוותר על האגו שלי, להוריד את האף ולכבד אותם גם כשהם בלתי תקשורתיים, בלתי מסוגלים ובלתי מבינים. גם כשהם תינוקיים ועושים כל טעות אפשרית עקב קשייהם בפרגמטיקה ובהבחנה.
מכאן דע והבן: אתה לא יכול לחשוב גבוה, ובמקביל להתנהג בקטנות של אגו ו"כבוד". זה גורם לזלזול של הזולת בך, בגלל חסר באותנטיות. אם אתה קטן, אל תשחק אותה גבוה. ואם אתה גבוה, אל תיפול לקטנות.
או "איך נאלצתי להראות אישור שיש לי פטור מעמידה בתור, למרות שלא השתמשתי בפטור וחיכיתי בתור"...
המתנתי בדואר בתור קטן. נכנסה אשה שאמרה שהיא לפניי כי יש לה פטור מהתור. אמרתי לה שגם לי יש פטור. היא דרשה לראות אישור, אז הראיתי לה...
היא דרשה להיכנס במקום זה שלפניי. הוא היה עצבני, וצעק עליה שבגלל שלא ביקשה יפה, הוא לא ייתן לה. היא דרשה מהפקידה לקבלה קודם, אבל הפקידה אמרה לא שלא כתוב באישור שלה שיש לה פטור מהתור. האשה דרשה לראות מה כתוב אצלי, והיה כתוב פטור מתור ומתשלום עבור מלווה, ואצלה כתוב רק פטור מתשלום למלווה. אמרתי לה שתברר בביטוח לאומי למה אין לה פטור מתור.
האיש המשיך לצעוק עליה בעצביו כי רבו, ואשה אחרת אמרה: איפה נשמע שנכנסים בלי תור? עניתי לה שיש חוק ושהיא צריכה לברר. היא טענה שהיא לא נראית כמי שלא יכולה לחכות בתור. טענתי שזה לא הולך לפי מה שנראה אלא לפי קריטריונים שבחוק. אז היא התעצבנה וצעקה עלי (כי זה "אין" לצעוק על אלו שפטורים מתור).
מצחיק - אנשים פטורים מתור, כי אין להם כוחות נפש להמתנה, לוויכוחים, אין להם תקשורת תקינה ולרוב גם לא הבנה. אבל הציבור לא יודע על החוק. אז כדי לזכות בפטור - הם צריכים להיות נבונים, לפעול בחוכמה, לדרוש ולהתווכח, וכמובן - לספוג כעס ועלבון. כי למי יש סבלנות לאדם מוגבל בשכלו ובכוחותיו?
המסכנה טעתה 3 פעמים - א. בכך שפנתה אלי ולא למי שהיה הראשון בתור. ב. בכך שדרשה מהעומדים בתור ולא פנתה לפקידה בדיסקרטיות. ג. בכך שלא הבינה שדרשה בטעות זכות שאין לה. למה קרו לה טעויות אלו? כי היא סובלת מבעיות, שמקנות לה זכויות...
אני לא באמת יודעת מה הקריטריונים שמעניקים פטור מהתור ולמה אין לה. אני מעריכה שזה לפי אחוזי הנכות הרפואית. אני לא משתמשת בזכות זו, כי היא ניתנה בגלל מצבים חמורים שהייתי בהם בעבר. הביטוח הלאומי לא יודע שמצבי היום משופר לאין ערוך ממי שאחוזי נכותו קטנים משלי (ומרוב הבריאים בכלל...), לכן נתן לי את הזכות. אבל אני לא זו שתנצל ותשתמש. כשמנצלים - זו גם חרב פיפיות לא יעילה.
מוסר השכל: שורה תחתונה, הרי גם אני לא נהניתי מהעימות. אז הלכתי הביתה וניתחתי מה בעצם היה פה, מה הרגשתי ועשיתי, שזכיתי להשפלה קלה. למה זה לא היה המיטב שאני יכולה להוציא מתוכי.
בעצם בזתי לה שהיא מנצלת זכותה בתור כל כך קטן. אבל היא טענה שהיא כן צריכה, למה יצאתי מהנחה שזו מניפולציה ושקר? למה גם אני לא מאמינה לנכה, מרגישה כלפיו תיעוב ובטוחה שהוא נצלן ללא הצדקה? למה אין לי סבלנות אליו? למה לא השכלתי להפנותה לפקידה או לזה שלפני, במקום להיכנס לעימות (הגם שב"טון אדיב")?
ונוכחתי בטעותי - שבאמת, מי שגבוה ולא משתמש בזכותו לפטור, הריהו כאחד מממתיני התור, הצריכים לחכות למשתמשים בפטור. לא "לחנך" אותם עפ"י כלליו... אני לא סובלת אותם כי הם מחייבים אותי לוותר על האגו שלי, להוריד את האף ולכבד אותם גם כשהם בלתי תקשורתיים, בלתי מסוגלים ובלתי מבינים. גם כשהם תינוקיים ועושים כל טעות אפשרית עקב קשייהם בפרגמטיקה ובהבחנה.
מכאן דע והבן: אתה לא יכול לחשוב גבוה, ובמקביל להתנהג בקטנות של אגו ו"כבוד". זה גורם לזלזול של הזולת בך, בגלל חסר באותנטיות. אם אתה קטן, אל תשחק אותה גבוה. ואם אתה גבוה, אל תיפול לקטנות.
