סוגיה טיפולית

סוגיה טיפולית

אנו נתקלים פה רבות בפונים המחפשים מטפל או טיפול מתאים לצרכיהם. זו פניה החוזרת על עצמה שוב ושוב: "אני רוצה הפניה למטפל מומלץ בכדי שיעזור לי ב- X".

הייתי רוצה לשאול לרגע מושג מעולם הרפואה בכדי להפוך על פיה את הפניה השכיחה הזו. בעולם הרפואה בכלל והכירורגי בפרט נהוג על לחשוב על מטופלים פוטנציאליים להתערבות רפואית מסוימת כמועמדים. רופאים לעתים יאמרו ש'הוא מועמד טוב לניתוח קיצור קיבה' או 'היא מועמדת אינה טובה לניתוח פלסטי'. בדר"כ, כוונתם בכך שהמטופל עונה או שאינו עונה לקריטריונים מסוימים מוגדרים מראש, המבהירים למי טיפול מסוים עשוי לתרום. מטרת סינון זה ברורה: לנפות מהרשימה מטופלים שהפרוגנוזה שלהם לאחר ההתערבות אינה מאירת פנים.

בדומה לכך, ברצוני להציע הסתכלות דומה על עולם הטיפולים הפסיכולוגיים, ולטעון לרגע שגם פה האדם הפונה לסיוע נפשי צריך להיות מועמד מתאים לטיפול – לא פחות משהטיפול צריך להיות מתאים לו. על פי רוב הפונים כה טרודים במציאת המטפל האידיאלי שאינם עוצרים לרגע ושואלים עצמם עד כמה הם מטופלים אידיאליים עבור ביצוע השינויים המצופים: האם אני באמת בשל להתמודד עם חרדותיי? האם אני באמת רוצה להציל את נישואיי? האם אני באמת רוצה להיות מאושר ומאסתי בדכדוך?

נדמה לי כי אם הפונה מגיע לתהליך עם הבשלות הנדרשת והמוכנות 'להפשיל שרוולים ולעבוד' – אזי כבר צעד את מרבית הדרך בכיוון הנכון, וגם אם 'ייפול' על מטפל או טיפול פחות מאידיאלי, יוכל לצאת מרווח בכל זאת מהתהליך.
 

qrstuvw

New member
לגבי הסיפא של דבריך הלוואי וזה היה המצב.

בפועל כמי ש"נפלה" על מטפלת שנחשבת לטובה, בעלת הרבה שנות נסיון ושמלמדת במוסד שמכשיר פסיכותרפיסטים ולאחר הפסקת הטיפול היתה צריכה מספר שנים כדי לשקם את הנזק אני יכולה לומר שלפעמים עדיף לא להגיע לטיפול מאשר להגיע למטפל הלא נכון...
 
כנראה צריך שניים לטנגו...

כדי שטיפול יצליח, צריך כנראה שגם המטפל יהיה מקצועי, שגם המטופל יהיה מוכן, וגם -- שהקשר ביניהם יצליח.
 

meidadc

New member
מסכים

טיפול פסיכולוגי הוא לא תהליך פסיבי. זה לא כמו לשים את האוטו במוסך וללכת.
הפסיכולוג עובד עם מה שנותנים לו. כמו רופא, שיכול לתת המלצות מקצועיות על אורח חיים בריא, אבל תלוי במטופל שיבצע אותן.
כמו עו"ד שיכול לעזור לגבש תביעה או הגנה, אבל תלוי במידע המלא והכן שהלקוח שלו מספק לו.

פסיכולוג לא יכול לקדם תהליכים נפשיים אצל מטופל אם אין לכך מוכנות מצד המטופל. בעיני זה אחד האתגרים המרכזיים בתהליך האינטייק - לזהות זאת ולהתאים את ההתערבות הנכונה בעיתוי הנכון.

מה שכן, לעניות דעתי כפי שהטיפול הוא באחריות הבלעדית של המטפל, אני חושב שגם סוגיית המוכנות של המטופל היא לא באחריות הבלעדית של המטופל. אני חושב שבמקרים רבים המטפל יכול לעודד את המטופל להבשיל לטיפול. אני רואה את זה בעבודה שלי כשאני מתחיל תהליך טיפולי עם ילדים ומלווה זאת בהדרכת הורים. הרבה פעמים סביב העיסוק בילד, נחשפות אצל ההורים סוגיות המצריכות טיפול. ייתכן והם לא היו מוכנים לכך אלמלא התחיל התהליך באופן עקיף דרך הילדים.
 
מסכימה חלקית

אין ספק שאדם שמעוניין לקבל טיפול לבעיה ספציפית צריך באמת להתמודד עם בעייתו. אבל אלון אתה שוכח דבר חשוב - הוא בעצם פנה לטיפול, לא הפנה אותו גורם חיצוני. אתה צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא את הדרך שלו לפניה כבר עשה, זה מספיק מציק לו כדי שיהיה בו רצון לטיפול.
שנית, אני מתרשמת שמאוד נוח לך להטיל את חוסר הצלחת הטיפול על המטופל. קצת קשה לך לקבל ששיטת הטיפול שלך פחות מתאימה למטופל ספציפי או שקיימת חוסר כימיה ביניכם. נדמה לי שכל מטפל שחושב שהמטופל "לא בשל" - צריך קודם כל להסתכ על הדברים הנ"ל. בטח ובטח לא להאשים, במודע או בחוסר מודע, את כשלון הטיפול במטופל.
בתמצית ניתן לומר שכשמטופל פונה, זה כבר דרך אדירה. עכשיו על המטפל לבחון ובהחלט להיות עירני ותגובות המטופל, אם שיטתו מתאימה למטופל או שקיימת חוסר כימיה בינו לבין המטופל.
 
איילית, לא רק שלא 'שכחתי דבר חשוב' ...

... נהפוך הוא - הנחת הבסיס שלי בדר"כ כאשר הטיפול אינו צולח היא שאני כשלתי כמטפל. אני מתרשם ששותפים רבים לדרכי המקצועית נושאים אשמה דומה, ובדר"כ זו מעין הנחת יסוד סמי-מודעת אצל רבים. ולכן כשנגשתי לכתוב את הודעת השרשור הנוכחי דווקא באתי ברוח של גישה חדשנית במקצת מבחינתי, בהצעה לראות גם את אחריותו של המטופל לגורלו.

צר לי אם חשת שהודעתי היא בבחינת אצבע מאשימה; להיפך: זוהי קריאה שלטעמי לא נשמעת די, ועידוד גם למטופלים להתבוננות נוספת על רצונותיהם ונכונותם.
 
שמחתי לקרוא תגובתך אלון :)

כמובן שלא הייתי רוצה לדעת שאתה חש רגשות אשמה, אבל אם נפתח את הנושא, הכישלון הטיפולי, גם אם "באשמת" המטפל בלבד (ככה אני רואה את זה, והסברתי למה) - מטפלים ממש לא צריכים לחוש חוסר בטחון או רגשות אשמה לגבי כשלון הטיפול. יש פה מרכיב שלישי, נקרא לו "הקול השלישי" (ההשראה מספר של רחל צורן, מומלץ), שעניינו החיבור שאינו תמיד מתקיים. אם בשל חוסר כימיה או בשל תפיסה טיפולית לא מתאימה למטופל, או בשל נוקשות יתר של המטפל, או דברים אחרים.
 
יש ים של ספרות בנושא זה

ובנושאים דומים (כגון האמביוולנטיות של מטופלים רבים שמגיעים לטיפול כפי שציינת אבל ממאנים לחולל שינויים). אבל הפורום הזה אינו פורום מקצועי סגור, כזה ששייך רק לאנשי מקצוע, אלא זהו מקום מיוחד המפגיש בין אנשי מקצוע, מטופלים, מטופלים בפוטנציה ומתעניינים - פורמט שלא כ"כ קיים בעולם "האמיתי". ולכן ביקשתי לעורר שיח עממי יותר, לשמוע דעות שונות ומגוונות מנקודות מבט שונה בנושא זה - כפי שאכן קרה ברובו.
 


 
למעלה