סיגריות זה לא בריא, כפרה.
להיפך, אני פה עד שנמאס לך. אתה הערפד ואני... הבחור השני. או... משהו.
אני פוגש את דניאל ליד הגשר, כמו תמיד. אנחנו אוהבים לטייל ליד הנחל ולדבר על כל מה שעולה בדעתנו. אני צוחק מכל הבדיחות שלו כי הן באמת, באמת מצחיקות אותי.
אנחנו יושבים על ספסל, והוא מסתכל על השמיים. המצח שלו מתקמט והוא כבר לא מחייך יותר.
אני תוהה מה המילים הנכונות. לפעמים עדיף שלא לדבר על דברים שמטרידים אותנו. לפעמים זה קל יותר ככה. אבל אני חושב שהפעם זה בסדר לשאול.
"על מה אתה חושב?"
הוא מביט בי. "סתם. לא יודע. כל מיני דברים." הוא נאנח. "זאת העבודה הטיפשית הזאת."
"אמרתי לך, אנשים תמיד שונאים את העבודה הראשונה שלהם. ככה זה בחיים. אתה צריך לחשוב על זה כעל המדרגה הראשונה בגרם מדרגות. זה מקום שאתה יכול להתקדם ממנו."
"אבל למה אני לא יכול לעבוד אצלך?"
"אני מכיר אותך, דניאל. אתה אומר שאתה רוצה לעבוד אצלי, אבל מה שאתה באמת רוצה זה להיות עצמאי. אם תבוא לעבוד אצלי, אתה תהיה מרוצה במשך שבוע, ואחר כך תשעמם שוב."
הוא מעקם את פיו.
"אתה פשוט צריך קצת סבלנות," אני אומר, "ואני בטוח שבסופו של דבר יהיה לך מעניין יותר בעבודה."
"אני לא יודע, מיקי. אולי הבעיה היא שאני חושב שמגיעה לי עבודה מעניינת כשבפועל אני לא באמת טוב מספיק בשביל שום דבר."
נאנחתי. "אתה יודע שההערכה העצמית הנמוכה שלך פוגעת בך. זה תמיד גורם לך לוותר על דברים שאתה רוצה. אם היית יכול להסתכל על עצמך כמו שאני מסתכל עליך, לא היו לך את כל הספקות האלה."
הוא מלכסן אליי מבט, ואני יודע שטעיתי.
"באמת?" הוא אומר.
"כן, באמת," אני לא יודע איזו ברירה אחרת יש לי.
"אני לא חושב שזה עובד. פעם זה עבד, אבל עכשיו זה כבר לא עובד."
"מה לא עובד?"
"אתה ואני."
"למה אתה מתכוון?"
"אתה לא באמת מאמין שאני מוכשר ומוצלח מספיק כדי שדברים טובים יקרו לי, אתה סתם אומר את זה כי אני חבר שלך."
"כן, אתה חבר שלי, ואני אוהב אותך, ואני רוצה שאתה תהיה-"
"מאושר?" הוא מחייך אליי חיוך דק.
"טוב, כן, מאושר. זה דבר רע לרצות? אתה לא רוצה את זה לעצמך?"
"כן, אבל אני לא מרגיש שהחיים שלי מתקדמים, ואני לא חושב שזה שווה את המאמץ. אתה לא תקבל ממני אף פעם את מה שאתה רוצה."
אני מניח את ידי על כתפו.
"אל תדאג בנוגע אליי, דניאל. אני עושה את זה במשך הרבה מאוד זמן. אני יודע מה טוב בשבילי. אתה פשוט תדאג לעצמך."
הוא קם. "אני באמת מצטער."
אני קם אחריו. "אתה מה יודע? אתה רוצה לעבוד אצלי? בסדר, אני... מה שאתה רוצה."
"לא, אתה צודק. זה לא יעשה אותי מאושר. שום דבר לא יעשה אותי מאושר."
הוא מתחיל ללכת ולהתרחק מהספסל ואני מנתר אחריו.
"חכה, תחשוב על מה שאתה עושה. אנחנו ביחד כבר שלוש שנים, אתה לא יכול פשוט לזרוק אותי ככה."
"אני מצטער, מיקי," הוא אפילו לא מסתכל עליי.
"אני ארד על הברכיים ואתחנן אם זה מה שאתה רוצה!"
טעות, טעות.
"אין צורך, מיקי, זה לא יעזור."
הוא הולך, ואני מביט אחריו. אני יכול להרוג אותו עכשיו, אבל מה הטעם? אני לא ארדוף אחריו. אני לא אנסה ליצור איתו קשר. אני מוכרח להאמין שאני יודע מה אני עושה. הוא בודד. הוא יחזור אליי.
אני מרים יד רועדת למצחי. הראש שלי פועם בכאב. אני מנסה שלא לחשוב על כמה שאני רעב וריק.
