זה לא כל כך פשוט.
אדם לא חי את חייו בהשוואה לאחרים. כשכואב לו אז כואב לו, באופן יחסי לעצמו. אני מניחה שגם כשלך משהו כואב, את לא מייד משווה את הכאב לכל הכאבים היותר גרועים בעולם, ואז הכאב עובר, נכון? למשל - את מדברת על הקשיים בהקשר של בייבי סיטר או להשאיר את הילדים אצל הסבים, כנראה כשאת ובעלך רוצים להתאוורר קצת. מישהו מהצד יכול לבוא ולומר לך - מה את רוצה - לך יש בעל. יש אמהות חד הוריות שאין להן בעל. בעלך יכול לשמור על הילדים כשאת רוצה קצת להתאוורר, יש נשים שאין להן את הפריבילגיה הזאת. האם את חושבת על זה באותם רגעים, או שזה נראה לך מובן מאליו? איכשהו בד"כ אנחנו נוטים לקחת את מה שיש כמובן מאליו. אני מסכימה איתך שלפעמים אנחנו "לא זוכרים" לראות את הפרופורציות, לא תמיד נותנים מספיק משקל למה שיש, והרבה פעמים זה באמת מסייע לחשוב על התמונה בגדול. אבל - זאת עבודה. צריך לתרגל את זה ולהתאמן על זה, וזה לא תמיד קל.
אדם לא חי את חייו בהשוואה לאחרים. כשכואב לו אז כואב לו, באופן יחסי לעצמו. אני מניחה שגם כשלך משהו כואב, את לא מייד משווה את הכאב לכל הכאבים היותר גרועים בעולם, ואז הכאב עובר, נכון? למשל - את מדברת על הקשיים בהקשר של בייבי סיטר או להשאיר את הילדים אצל הסבים, כנראה כשאת ובעלך רוצים להתאוורר קצת. מישהו מהצד יכול לבוא ולומר לך - מה את רוצה - לך יש בעל. יש אמהות חד הוריות שאין להן בעל. בעלך יכול לשמור על הילדים כשאת רוצה קצת להתאוורר, יש נשים שאין להן את הפריבילגיה הזאת. האם את חושבת על זה באותם רגעים, או שזה נראה לך מובן מאליו? איכשהו בד"כ אנחנו נוטים לקחת את מה שיש כמובן מאליו. אני מסכימה איתך שלפעמים אנחנו "לא זוכרים" לראות את הפרופורציות, לא תמיד נותנים מספיק משקל למה שיש, והרבה פעמים זה באמת מסייע לחשוב על התמונה בגדול. אבל - זאת עבודה. צריך לתרגל את זה ולהתאמן על זה, וזה לא תמיד קל.
