רק תלונות יש לך!!!
שתדע לך שזו הייתה משימה קשה ביותר להשיג אותן!!! אני ואבנר עברנו את כל הקונדיטוריות בצפון ת"א (שתיים שלמות)! בראשונה פטרו אותנו במבט מתנשא של "אנחנו-מכינים-רק-סופגניות-מוזמנות-מראש-לז'ניות-פולניות" (כן, אלצ'קו, אצלך בשכונה). בשנייה הגענו ללודמילה החביבה במאפייה: - שלום, אנחנו רוצים 30 סופגניות... - אתה אמרתי אתם רוצים של... ש... שלושים סופגניות? - אה-הא - אההה... לכו תעשו סיבוב ותחזרו עוד כמה דקות כאן לודמילה פורצת במחול טרולים, שולפת ערימת בצק, ומתחילה להכין סופגניות טריות במיוחד בשבילכם [לא כי היא כזו סובייט-פילנטרופ, אלא כי פשוט היו לה רק 29 מוכנות. ספרתי]. אחרי שאני ואבנר חוזרים מהסיבוב, יש כבר גבר סובייטי מגודל בדלפק, ששואל אותנו: "אתם מחכים למשהו?". אנחנו אומרים שאנחנו מחכים לשלושים סופגניות, והוא דופק צרחה: "לודמיייייייייייייייייייילה, מה עם שלושים סופגניות????". לודמילה מוחה את הזיעה ממצחה, מתרוצצת בין התנור לדלפק אריזה, דופקת שפגט, שולפת שקית ריבה, דופקת שני פירואטים ונעלמת. גם הגבר הסובייטי המגודל נעלם, ואנחנו מחכים. לאחר מכן מגיעה איזו אינה, או סבטלנה, או משהו ושואלת: "אתם מחכים למשהו?". אנחנו מסבירים שוב את עניין השלושים סופגניות, ופניה מחווירים: "זה הזמנה???". אנחנו מסבירים שלא, ושכבר הזמנו מהבחורה הבלונדינית (הצבעה). "לודמייייייייייייייייייייייייילה, מה עם שלושים סופגניות?!". לודמילה משפריצה ריבה, פותחת ארגז, מזליפה אבקת סוכר, פוצחת בדי-לה-קה-נו, מבצעת פליק-פלאק אחורי, ומגיעה מתנשפת לדלפק: "הנה שלושים סופגניות שלכם" (חיוך עטור שיני זהב). לפני שאנחנו הולכים, אנחנו עוד מספיקים לשמוע איזו עממיה-אבל-מרמת-החי"ל: "תארזי לי 16 סופגניות. אבל טריות. ושיהיו עטופות יפה".
