הנוסע השמיני
New member
סבא שלי...
... ======== סבא שלי ======= סבא שלי היה איש קשה. נהוג לומר “Litvack Okshen" , דהיינו, ליטאי עקשן באידיש, כאלו אנחנו, עקשנים, עד היום. החיים עשו אותו כזה, ילדות במלחמת העולם הראשונה, תקופות קשות של מחסור, נדודים לגרמניה ללמוד מקצוע, נהיה חשמלאי, מייסטר, קיבל הרגלים של ה"ייקים", עבד בעיר נמל על גבול גרמניה ליטא, פעם העיר של הגרמנים ופעם של הפולנים ופעם של הליטאים או הרוסים. ישב כמה שנים טובות בכלא על פעילות פוליטית בלתי חוקית, אבא שלי אומר, שיכול להיות שהיה בכלל המוציא לפועל של גזרי דין מוות של הארגון, לך תדע, שתקן סבא שלי היה, אין הוכחות. ואז היגיעה הנוראה מהכל, מלחמת העולם השניה, יהודים שיכלו ברחו לסיביר, לים הקרח הצפוני רחוק ככל האפשר, מי שלא ברח ניכלא בגטאות, גטו קובנה גטו וילנה ואח"כ ב"פורט התשיעי" ומשם עליה השמיימה בדרך כל בשר… סבא שלי, היה בדוויזיה הליטאית הראשונה, אף ליטאי לא היה שם, רק יהודים, הוא נלחם בכל החזיתות מ 1941 כשנכנסו הגרמנים לליטא ועד סיום הפעילות של הדוויזיה בשערי ברלין. ואז הוא חזר הביתה, לליטא, לחורבות, להרס, לשכול, לחלל בנשמות של האנשים, לייאוש ולתקווה. לא חיכו לו שם, כי לא היה מי. הוא פגש שם אישה יהודיה שהמתינה לבעלה, שגם שירת אתו בדוויזיה הליטאית הראשונה, השמועה אמרה שבעלה חי למרות שדווח שהוא נהרג, פלוני אלמוני טען שראה אותו חי, אבל אחרי שנה, הודיעו לה רשמית שבעלה נהרג. סבא שלי והאישה התחתנו וככה הוא נהיה הסבא שלי לעתיד לבוא, כן, הסבא האמיתי שלי נהרג ואני נושא את שמו בגאווה מרובה. אבל סבא שלי היה איש קשה. אפילו לגבי יהודי ליטא, הוא היה איש קשה. וככה הם חיו סבא שלי, סבתא שלי, אימא שלי ודודה שלי שהתקבלה למשפחה כי לא נישאר לה אף אחד בעולם, מלבד סבתי שהיא קרובה רחוקה. הדודה עברה את כל הסלקציות של המחנות בגרמניה, היא הייתה חזקה נפשית וגופנית היא גם הייתה יפה למזלה, בעלה וילדיה נרצחו, היא נאנסה ע"י גרמני, ילדה את ילדו שנמסר להיכן שהוא. אבל היא חזרה שבר כלי, אישה צעירה ללא רצון לחיות, לא התחתנה מעולם. ואז אחרי 18 שנה… אני נולדתי… למשפחה המורחבת הזו שהיא כל כך קטנה ומגובשת …שרידי משפחה גדולה הרבה יותר, משפחה מפוארת… הילד הראשון, אחרי המלחמה, למשפחה, שלא ידע את הימים הנוראים… וסבא שלי כבר לא היה כזה קשה ודודה שלי קבלה שוב אור בעיניה והם כולם גידלו אותי עטפו אותי בכל האהבה שאפשר ואני הייתי אחד והם היו חמישה…סבא, סבתא, דודה, אבי ואמי… ואני מביט בסרטי 8” ישנים שאבא שלי דאג להשיג ולצלם, חלק בצבע אפילו. זה ממש ארוע לכבוד המצלמה ואני מביט בתמונות הישנות, כאשר הוא מטייל איתי… וסבא שלי ניראה אדם מאושר…מחייך, עושה תעלולים איתי… אימא שלי אומרת, האדם שהיחיד שסבא שלי אהב בחייו זה רק אני…ואני בכלל לא מבשרו שלו… עברו שנים, גדלתי, הוא הזדקן, היה מגיע לביקורים קצרים, נוסע בשלושה אוטובוסים שעתיים ואח"כ יושב בביתנו שעה ורוצה לחזור, הייתי ישן אצלו לפעמים, זה היה מעניין, הסיפורים שלו, אבל הכי מעניין אלו היו ה"סליקים" בביתו, קירות כפולים, שבהם החביא אקדחים, סכינים רשימות, הוא חיי את המחתרת כל חיו. איש קשה היה סבא שלי, גופו חזק, ראשו צלול עד שזה ניגמר… התחיל להחביא ב"סליקים" צעצועים, תמונות של נופים, התדרדר מצבו. וכשהוא הזדקן ואיבד את יכולת הזיכרון לפרקי זמן מסוימים, זה היה נורא, הוא היה שואל אותי, נכדו האהוב: "מי אתה?", כאב לי… עשיתי לו דף נייר מיוחד עם כל הפרטים שלנו כדי כשימצא ידעו לאן לפנות, וככה הייתי לפעמים מקבל טלפון בלילה, והייתי נוסע ברכב המשפחתי לחדרה או גדרה או אשדוד או זיכרון יעקוב או ראשון לציון, ניכנס לתחנת המשטרה, אוסף אותו ומסביר בחיוך מבויש שהוא לפעמים מתבלבל באוטובוסים ובמקום להגיע למחוז חפצו הוא מגיע לכאן…התקבלתי במבטי חמלה, הבנה, לא היה לי נעים… הייתי מחבק אותו, אוסף למכוניתי וחוזר לביתו, הוא סירב לחזור לביתנו, רק לביתו. וסבא שלי היה כועס למה הוא לא מכיר את הדרך שבה נוסעים הביתה ולמה אני נוסע במעגלים? ולמה זה כל כך הרבה זמן לוקח? ולמה אני מבלבל אותו? ואחרי כמה זמן, כבר אי אפשר היה לטפל בו, הוא היה הולך לאיבוד, וכאשר נישדד, החלטנו להעבירו לביתנו ואז התהפך הגלגל, אני טיפלתי בו, רחצתיו, הלבשתיו, סרקתיו. טיילנו. אבל הוא התחיל לברוח מביתנו לביתו חזרה, כאשר עבדנו ונאלצנו להחביא את המפתח. אבל אלו לא היו חיים, אחרי חיפושים רבים עם אכזבות לא קטנות מצאנו בית אבות בסביבה כפרית ונעימה ולשם הוא עבר. הביקורים שלי שם היו בתחילה צפופים, הייתי עולה על האופנוע וטס אליו, אבל יותר ויותר הוא לא זיהה אותי, וביקורי התקצרו, כי מאוד קשה היה לשבת לידו ולשתוק. היה מביט בי, שואל: מי אתה? לפתע, עורו עיניו, ההכרה שבה למוחו והוא בכה, ידעתי למה הוא בוכה זה נמשך דקות קצרות ושוב צלילה לעולם החשכה של השכחה. וככה הייתי בא לבקרו פעמיים שלוש בחודש, פעמיים בחודש, פעם בחודש, אבל תמיד בקרתי אותו לפחות פעם בחודש. דעיכה איטית שנמשכה שנים, ראש תלוש בגוף חזק ובריא. כאשר התבשרנו על פטירתו, בגיל 85 בערך, לפי חישובי אימי, לפני הקבורה נכנסתי לזהותו, כמנהג היהודים, רציתי לחסוך לאימי את המעמד, הוא שכב שם בתכריכים לבנים, קווי גופו הצנום היו הדוקים חזק, רק פניו היו חשופים, עיניו האפורות היו עצומות. ניראה הרבה יותר קטן מאשר בחייו ניגשתי, ליטפתי את ראשו כמו שהיתי עושה תמיד בביקורי אצלו, נישקתיו על המצח, כתמיד, בפעם האחרונה ויצאתי לבאי הלוויה, לקחת את האלונקה, וכמה כבד האיש הקטן הזה היה. זרקתי את הרגב האחרון על קברו. סבא שלי היה איש קשה, ככה אימי מספרת, לא היה לה קל אתו. לאף אחד לא היה קל אתו רק אני לא מסכים אתה… עבורי, הוא היה ה"סבא" האחד והיחיד הכי רך שבעולם… סבא שלי…
שבת שלום...
... ======== סבא שלי ======= סבא שלי היה איש קשה. נהוג לומר “Litvack Okshen" , דהיינו, ליטאי עקשן באידיש, כאלו אנחנו, עקשנים, עד היום. החיים עשו אותו כזה, ילדות במלחמת העולם הראשונה, תקופות קשות של מחסור, נדודים לגרמניה ללמוד מקצוע, נהיה חשמלאי, מייסטר, קיבל הרגלים של ה"ייקים", עבד בעיר נמל על גבול גרמניה ליטא, פעם העיר של הגרמנים ופעם של הפולנים ופעם של הליטאים או הרוסים. ישב כמה שנים טובות בכלא על פעילות פוליטית בלתי חוקית, אבא שלי אומר, שיכול להיות שהיה בכלל המוציא לפועל של גזרי דין מוות של הארגון, לך תדע, שתקן סבא שלי היה, אין הוכחות. ואז היגיעה הנוראה מהכל, מלחמת העולם השניה, יהודים שיכלו ברחו לסיביר, לים הקרח הצפוני רחוק ככל האפשר, מי שלא ברח ניכלא בגטאות, גטו קובנה גטו וילנה ואח"כ ב"פורט התשיעי" ומשם עליה השמיימה בדרך כל בשר… סבא שלי, היה בדוויזיה הליטאית הראשונה, אף ליטאי לא היה שם, רק יהודים, הוא נלחם בכל החזיתות מ 1941 כשנכנסו הגרמנים לליטא ועד סיום הפעילות של הדוויזיה בשערי ברלין. ואז הוא חזר הביתה, לליטא, לחורבות, להרס, לשכול, לחלל בנשמות של האנשים, לייאוש ולתקווה. לא חיכו לו שם, כי לא היה מי. הוא פגש שם אישה יהודיה שהמתינה לבעלה, שגם שירת אתו בדוויזיה הליטאית הראשונה, השמועה אמרה שבעלה חי למרות שדווח שהוא נהרג, פלוני אלמוני טען שראה אותו חי, אבל אחרי שנה, הודיעו לה רשמית שבעלה נהרג. סבא שלי והאישה התחתנו וככה הוא נהיה הסבא שלי לעתיד לבוא, כן, הסבא האמיתי שלי נהרג ואני נושא את שמו בגאווה מרובה. אבל סבא שלי היה איש קשה. אפילו לגבי יהודי ליטא, הוא היה איש קשה. וככה הם חיו סבא שלי, סבתא שלי, אימא שלי ודודה שלי שהתקבלה למשפחה כי לא נישאר לה אף אחד בעולם, מלבד סבתי שהיא קרובה רחוקה. הדודה עברה את כל הסלקציות של המחנות בגרמניה, היא הייתה חזקה נפשית וגופנית היא גם הייתה יפה למזלה, בעלה וילדיה נרצחו, היא נאנסה ע"י גרמני, ילדה את ילדו שנמסר להיכן שהוא. אבל היא חזרה שבר כלי, אישה צעירה ללא רצון לחיות, לא התחתנה מעולם. ואז אחרי 18 שנה… אני נולדתי… למשפחה המורחבת הזו שהיא כל כך קטנה ומגובשת …שרידי משפחה גדולה הרבה יותר, משפחה מפוארת… הילד הראשון, אחרי המלחמה, למשפחה, שלא ידע את הימים הנוראים… וסבא שלי כבר לא היה כזה קשה ודודה שלי קבלה שוב אור בעיניה והם כולם גידלו אותי עטפו אותי בכל האהבה שאפשר ואני הייתי אחד והם היו חמישה…סבא, סבתא, דודה, אבי ואמי… ואני מביט בסרטי 8” ישנים שאבא שלי דאג להשיג ולצלם, חלק בצבע אפילו. זה ממש ארוע לכבוד המצלמה ואני מביט בתמונות הישנות, כאשר הוא מטייל איתי… וסבא שלי ניראה אדם מאושר…מחייך, עושה תעלולים איתי… אימא שלי אומרת, האדם שהיחיד שסבא שלי אהב בחייו זה רק אני…ואני בכלל לא מבשרו שלו… עברו שנים, גדלתי, הוא הזדקן, היה מגיע לביקורים קצרים, נוסע בשלושה אוטובוסים שעתיים ואח"כ יושב בביתנו שעה ורוצה לחזור, הייתי ישן אצלו לפעמים, זה היה מעניין, הסיפורים שלו, אבל הכי מעניין אלו היו ה"סליקים" בביתו, קירות כפולים, שבהם החביא אקדחים, סכינים רשימות, הוא חיי את המחתרת כל חיו. איש קשה היה סבא שלי, גופו חזק, ראשו צלול עד שזה ניגמר… התחיל להחביא ב"סליקים" צעצועים, תמונות של נופים, התדרדר מצבו. וכשהוא הזדקן ואיבד את יכולת הזיכרון לפרקי זמן מסוימים, זה היה נורא, הוא היה שואל אותי, נכדו האהוב: "מי אתה?", כאב לי… עשיתי לו דף נייר מיוחד עם כל הפרטים שלנו כדי כשימצא ידעו לאן לפנות, וככה הייתי לפעמים מקבל טלפון בלילה, והייתי נוסע ברכב המשפחתי לחדרה או גדרה או אשדוד או זיכרון יעקוב או ראשון לציון, ניכנס לתחנת המשטרה, אוסף אותו ומסביר בחיוך מבויש שהוא לפעמים מתבלבל באוטובוסים ובמקום להגיע למחוז חפצו הוא מגיע לכאן…התקבלתי במבטי חמלה, הבנה, לא היה לי נעים… הייתי מחבק אותו, אוסף למכוניתי וחוזר לביתו, הוא סירב לחזור לביתנו, רק לביתו. וסבא שלי היה כועס למה הוא לא מכיר את הדרך שבה נוסעים הביתה ולמה אני נוסע במעגלים? ולמה זה כל כך הרבה זמן לוקח? ולמה אני מבלבל אותו? ואחרי כמה זמן, כבר אי אפשר היה לטפל בו, הוא היה הולך לאיבוד, וכאשר נישדד, החלטנו להעבירו לביתנו ואז התהפך הגלגל, אני טיפלתי בו, רחצתיו, הלבשתיו, סרקתיו. טיילנו. אבל הוא התחיל לברוח מביתנו לביתו חזרה, כאשר עבדנו ונאלצנו להחביא את המפתח. אבל אלו לא היו חיים, אחרי חיפושים רבים עם אכזבות לא קטנות מצאנו בית אבות בסביבה כפרית ונעימה ולשם הוא עבר. הביקורים שלי שם היו בתחילה צפופים, הייתי עולה על האופנוע וטס אליו, אבל יותר ויותר הוא לא זיהה אותי, וביקורי התקצרו, כי מאוד קשה היה לשבת לידו ולשתוק. היה מביט בי, שואל: מי אתה? לפתע, עורו עיניו, ההכרה שבה למוחו והוא בכה, ידעתי למה הוא בוכה זה נמשך דקות קצרות ושוב צלילה לעולם החשכה של השכחה. וככה הייתי בא לבקרו פעמיים שלוש בחודש, פעמיים בחודש, פעם בחודש, אבל תמיד בקרתי אותו לפחות פעם בחודש. דעיכה איטית שנמשכה שנים, ראש תלוש בגוף חזק ובריא. כאשר התבשרנו על פטירתו, בגיל 85 בערך, לפי חישובי אימי, לפני הקבורה נכנסתי לזהותו, כמנהג היהודים, רציתי לחסוך לאימי את המעמד, הוא שכב שם בתכריכים לבנים, קווי גופו הצנום היו הדוקים חזק, רק פניו היו חשופים, עיניו האפורות היו עצומות. ניראה הרבה יותר קטן מאשר בחייו ניגשתי, ליטפתי את ראשו כמו שהיתי עושה תמיד בביקורי אצלו, נישקתיו על המצח, כתמיד, בפעם האחרונה ויצאתי לבאי הלוויה, לקחת את האלונקה, וכמה כבד האיש הקטן הזה היה. זרקתי את הרגב האחרון על קברו. סבא שלי היה איש קשה, ככה אימי מספרת, לא היה לה קל אתו. לאף אחד לא היה קל אתו רק אני לא מסכים אתה… עבורי, הוא היה ה"סבא" האחד והיחיד הכי רך שבעולם… סבא שלי…
