הנה הסבר מעלף (ומאלף) שמצאתי פעם ברשת
מפורט מאוד, גם מעבר לספייס שנובע מכאב, ומתחבר אחד לאחד למה שאני חוויתי (למשל בפוסט הנ"ל) באופן מופלא שממש ריגש אותי כשקראתי
אני מאוד שמחה לשתף את זה כאן:
___________________________
מהו סאב-ספייס? (חוויית היציאה מן הגוף וריחוף בתוך מסע מרתק ומטהר)
סאב-ספייס הוא מצב מותנה, אליו מגיע הנשלט על ידי השולט.
מדוע מצב מותנה?
כדי להגיע לסאב-ספייס, פועלים על הנשלט שני מישורים:
המישור הפסיכולוגי-נפשי והמישור הפיזיולוגי-גופני.
המישור הפסיכולוגי-נפשי בא לידי ביטוי בצורך של הנשלט להתמסר טוטאלית לשולט.
התמסרות זו כוללת בתוכה את המרכיבים הבאים או חלקם:
אהבה,
הערצה,
כניעה מוחלטת,
נכונות עמוקה להיות נשלט
והצורך לציית ללא עוררין.
אל הסאב-ספייס, מתוך המישור הפסיכולוגי-נפשי, ניתן להגיע בכמה שיטות, אך כאמור, תלוי מהי מידת ההתמסרות והאהבה של הנשלט.
ישנם מקרים בהם הנשלט ישמע את קולו ה'מוביל' והמרגיע של השולט ובצו המילים ייכנס אל ה'נסיקה' מתוך הגוף.
במקרים אחרים, בהם הנשלט מצוי עמוק מאוד בתוך ההתמסרות, יתכן מצב התנייתי בו השולט יאמר מילה או ישמיע צליל המוכר לנשלט כ"פקודה" שעליו לשקוע והיציאה מן הגוף אל המסע המרתק יחל מייד.
גם בתהליך פיזי בלבד ניתן להגיע לסאב-ספייס, אך הדרך לשם היא ארוכה הרבה יותר ולפעמים מתישה הן את השולט והן הנשלט ולעיתים אינו מוצלח או נכשל.
המישור הפיזיולוגי-גופני:
המישור הפיזיולוגי-גופני בא לידי ביטוי בגירוי פיסי.
לגירוי הפיסי יש מכלול אפשרויות שהמאחד את רובן הוא הכאב.
מדוע כאב ?
בעת ספיגת הכאב, מבצע גוף הנשלט תהליך מדהים המבוסס על שחרור אנדרופינים. (אנדרופינים הם חומרים טבעיים המצויים בגוף, המשככים את הכאב ומרגיעים אותו).
על ידי העלאה מבוקרת של רמת הכאב, מייצר הגוף כמות גדלה והולכת של אנדרופינים, הגורמים לתחושה של אופוריה וריחוף.
תחילתו של ריחוף מתוך המישור הפיזיולוגי-גופני, נוצר מתוך כאב ממוקד, אשר נבנה בהדרגה על ידי השולט, מתוך הכרתו את יכולותיו של הנשלט.
כדי להגיע אל אותה חוויית הריחוף במסע, על הנשלט להגיע למצב זה מתוך רצון עז להתמסר לכאב, לספוג אותו מתוך נכונות לקבלו כחלק בלתי נפרד מהצורך בהנאה ולא מתוך תחושה של "עונש" או "השפלה".
עליו להתמסר לכאב והחשוב מכל - לא להתנגד לו ובוודאי לא להילחם בו, בכאב.
[
הערה שלי: וואו. זה חלק שצימרר אותי לקרוא, כי עשיתי את זה באופן טבעי. החלטתי במודע ובמלוא הכוונה לסמוך ולציית, לא לעצור, לא להתנגד... ובמקביל החלטתי לספוג את הכאב ולהצליח לעמוד בו ולקבל אותו. ולא מתוך התנגדות לכאב, אלא מתוך התמסרות אליו. לא חשבתי על זה יותר מדי - פשוט החלטתי לזנק לתוך זה ולהתמסר לזה לחלוטין, תוך כדי שאני סומכת עליו לגמרי
]
גם במישור הפיזיולוגי-גופני ישנה חשיבות רבה לקשר שבין השולט לבין הנשלט.
גם כאן האהבה וההתמסרות מסייעות רבות ליכולת הספיגה של הנשלט ומקלות עליו לשקוע אל תוך הכאב ולקבלו בהנאה.
ישנם נשלטים שיכולים להגיע לסאב-ספייס גם אם לא קיימת האהבה.
מקרים אלה מתקיימים במצבים של תשוקה גופנית ונפשית, בהם נפגשים הצדדים אך ורק על מנת לספק צורך ריגעי ב"טיפול" חד פעמי.
עומק ועוצמת הסאב-ספייס
בשני המישורים, הן במישור הפסיכולוגי-נפשי והן במישור הפיזיולוגי-גופני, ישנן רמות שונות של כניסה אל תוך הסאב-ספייס - אל תוך הריחוף.
עם הימצאות האהבה ונכונות ההתמסרות, עוצמת הריחוף גבוהה יותר.
ככל שיכולת ספיגת הכאב וקבלתו גבוהים יותר, הריחוף עובר ל'מחוזות רחוקים' בתוך המסע ומכאן, גם זמן השהייה בו ארוך יותר ומלא חוויות נפשיות עמוקות יותר.
[זה מזכיר לי משהו שהוא אומר לי לא פעם - "ככל שתתמסרי ותיכנעי יותר - תעופי יותר גבוה"
]