נשים (בלי אני)
הידיים שלי רועדות, מבפנים, מלימטרים בודדים מתחת לעור, רעידות של התרגשות. הדם זורם גואש בלי כיוון, בלי מטרה, כל הזמן.
הידיים מאחורי הגב מקובעות זו לזו, משם הכל התחיל, ידיים שמחזיקות זו את זו, מגינות אחת על השניה ונמסרות בו זמנית. ורק אחרי שנעטפו שוב ושוב יכלו לשחרר, לנזול מההחזקה ולשקוע, נתמכות בקשירות. השדיים מופרדים בפסים חומים, מוחפצים. מסמנים את תחילתו של הגוף שם למטה, כשאני מרחפת מעל. מהצד אני רואה איך שוקע החבל מעל השד, מבליט אותו, מגביר את דבריו, לוחש לי איפה לשים את החבל, מוליך אותי לקשר הבא. ובמרחק הצמוד מתערבב דבר בדבר, פאסיביות ותנועה, לבוש וחשיפה, מי מוליך, מי מולך. החבלים מפלחים את הגוף, מונחים בדיוק טבעי מושלם, מפרידים אותו לחלקים חלקים כמו שנברא, פורסים אותו לפרוסות דקות אותי אותה אותן. ורק בין הרגליים החבל מכסה, מנסה להסתיר את כל מה שקורה.
הידיים שלי נעות מעצמן, מרצות את החבל שיודע לאן, כל ליפוף נוגע בירך זורק אותי למעלה, ומוריד בחזרה, נצמדת לריכוז, לדיוק אין שום ברירה, כשהיא תופרת אותי מילימטרים מגופי, פנימה החוצה ובחזרה. גוף סובב גוף, נשימה סובבת נשימה, כשהחבל עוטף אותן יחד בלי סוף ובלי התחלה. ואני זוחלת פנימה בין האצבעות המיומנות, בין התנועות הבטוחות והתהיות, בין העיניים המקבלות לעיניים הבוחנות, בין סיבי החבלים, בין גוף לבגדים, בין שתי נשים .
הידיים שלי רועדות, מבפנים, מלימטרים בודדים מתחת לעור, רעידות של התרגשות. הדם זורם גואש בלי כיוון בלי מטרה - כל הזמן.
בלי אני
הידיים שלי רועדות, מבפנים, מלימטרים בודדים מתחת לעור, רעידות של התרגשות. הדם זורם גואש בלי כיוון, בלי מטרה, כל הזמן.
הידיים מאחורי הגב מקובעות זו לזו, משם הכל התחיל, ידיים שמחזיקות זו את זו, מגינות אחת על השניה ונמסרות בו זמנית. ורק אחרי שנעטפו שוב ושוב יכלו לשחרר, לנזול מההחזקה ולשקוע, נתמכות בקשירות. השדיים מופרדים בפסים חומים, מוחפצים. מסמנים את תחילתו של הגוף שם למטה, כשאני מרחפת מעל. מהצד אני רואה איך שוקע החבל מעל השד, מבליט אותו, מגביר את דבריו, לוחש לי איפה לשים את החבל, מוליך אותי לקשר הבא. ובמרחק הצמוד מתערבב דבר בדבר, פאסיביות ותנועה, לבוש וחשיפה, מי מוליך, מי מולך. החבלים מפלחים את הגוף, מונחים בדיוק טבעי מושלם, מפרידים אותו לחלקים חלקים כמו שנברא, פורסים אותו לפרוסות דקות אותי אותה אותן. ורק בין הרגליים החבל מכסה, מנסה להסתיר את כל מה שקורה.
הידיים שלי נעות מעצמן, מרצות את החבל שיודע לאן, כל ליפוף נוגע בירך זורק אותי למעלה, ומוריד בחזרה, נצמדת לריכוז, לדיוק אין שום ברירה, כשהיא תופרת אותי מילימטרים מגופי, פנימה החוצה ובחזרה. גוף סובב גוף, נשימה סובבת נשימה, כשהחבל עוטף אותן יחד בלי סוף ובלי התחלה. ואני זוחלת פנימה בין האצבעות המיומנות, בין התנועות הבטוחות והתהיות, בין העיניים המקבלות לעיניים הבוחנות, בין סיבי החבלים, בין גוף לבגדים, בין שתי נשים .
הידיים שלי רועדות, מבפנים, מלימטרים בודדים מתחת לעור, רעידות של התרגשות. הדם זורם גואש בלי כיוון בלי מטרה - כל הזמן.
בלי אני
