נשות הקניונים
נשות הקניונים בניגוד ל"נואשות" ל"עקרות בית אמיתיות" אין טיפה של מודעות עצמית עקרת בית אמיתית הדיון התרבותי שמתרחש עכשיו בעקבות המחאה נגד המינויים הבלתי מסתיימים של מנהלי התיאטראות, והטענה המוצדקת שאמנות אינה סובלת סטגנציה, מביא למחשבה שגם החיים אינם סובלים סטגנציה. ממש כפי שאי אפשר ליצור באקלים טוטאליטרי שמושפע מטעמו של אדם אחד, כך גם אי אפשר להתפתח באופן אישי כאשר נדחקים לחיי נוחות שהם מלכודת דבש. "עקרות בית אמיתיות" הוא מעין טייק-אוף על הסדרה המצליחה "עקרות בית נואשות", שעוקב אחרי עקרות בית אמיתיות. אבל לא אלו שהעיסוק בבית וגידול הילדים הוא מישרה מלאה עבורן, והן מכבסות-תולות-מייבשות-מבשלות-מנקות. עקרות הבית אחריהן עוקבת הסדרה, הן אלו שמטביעות את שיעמומן בקניות אובססיביות, בדאגה מתמדת לטיפוח גופן, בהתמכרויות לטיפולי פנים-מניקור-פדיקור, ובשיחות סרק עם ילדיהן המנוכרים שלא מצאו ולו סיבה יחידה להעריך את מי ששלפה אותן מצוואר הרחם שלה. בעוד של"עקרות בית נואשות", יש מודעות עצמית, ויש בה בסדרה מספיק חתרנות כדי שנריח את הביקורת הבריאה - הרי ש"עקרות בית אמיתיות", הן קבוצה של נשים שמשננות לעצמן ולמצלמה שהן "אסירות תודה על מה שנפל בחלקן", ולא עוצרות לתהות מה המשמעות של רוטינת הקניון-חוגי ילדים-רכילות נשים שלהן. לפי תפיסת החיים הלא מוצהרת שלהן, פמיניזם והגשמה עצמית הן מושגים שמיוחדים לנשים מכוערות ממעמד בינוני-נמוך שלא השכילו להתחתן נכון. גם בשיחות עם החברות שלהן, או המטפלים והמאמנים האישיים השונים שלהן, הן לא מעזות להעלות שום שאלה חשובה באמת, פן יעלה משהו שיכריח אותן לשנות משהו בחיי כלוב הזהב שלהן. במחזמר "The company" של סטיבן זונדהיים, מוקדש שיר לנשים שנפגשות לארוחת צהריים, וכל חייהן סובבים סביב אלכוהול מוקדם מדי ביום, קריאת מגזינים, הליכה למכוני כושר והתלוננות מתמדת על שהן שמנות, למרות שברור שהן לא. שיר פשוט נפלא שקולט באופן מבריק את עצם העניין: "Here's to the ladies who lunch-- Everybody laugh. Lounging in their caftans And planning a brunch On their own behalf. Off to the gym, Then to a fitting, Claiming they're fat. And looking grim, 'Cause they've been sitting Choosing a hat. Does anyone still wear a hat? I'll drink to that." יס סטארס 3, שבת, 19:30 http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...803&sid=123
נשות הקניונים בניגוד ל"נואשות" ל"עקרות בית אמיתיות" אין טיפה של מודעות עצמית עקרת בית אמיתית הדיון התרבותי שמתרחש עכשיו בעקבות המחאה נגד המינויים הבלתי מסתיימים של מנהלי התיאטראות, והטענה המוצדקת שאמנות אינה סובלת סטגנציה, מביא למחשבה שגם החיים אינם סובלים סטגנציה. ממש כפי שאי אפשר ליצור באקלים טוטאליטרי שמושפע מטעמו של אדם אחד, כך גם אי אפשר להתפתח באופן אישי כאשר נדחקים לחיי נוחות שהם מלכודת דבש. "עקרות בית אמיתיות" הוא מעין טייק-אוף על הסדרה המצליחה "עקרות בית נואשות", שעוקב אחרי עקרות בית אמיתיות. אבל לא אלו שהעיסוק בבית וגידול הילדים הוא מישרה מלאה עבורן, והן מכבסות-תולות-מייבשות-מבשלות-מנקות. עקרות הבית אחריהן עוקבת הסדרה, הן אלו שמטביעות את שיעמומן בקניות אובססיביות, בדאגה מתמדת לטיפוח גופן, בהתמכרויות לטיפולי פנים-מניקור-פדיקור, ובשיחות סרק עם ילדיהן המנוכרים שלא מצאו ולו סיבה יחידה להעריך את מי ששלפה אותן מצוואר הרחם שלה. בעוד של"עקרות בית נואשות", יש מודעות עצמית, ויש בה בסדרה מספיק חתרנות כדי שנריח את הביקורת הבריאה - הרי ש"עקרות בית אמיתיות", הן קבוצה של נשים שמשננות לעצמן ולמצלמה שהן "אסירות תודה על מה שנפל בחלקן", ולא עוצרות לתהות מה המשמעות של רוטינת הקניון-חוגי ילדים-רכילות נשים שלהן. לפי תפיסת החיים הלא מוצהרת שלהן, פמיניזם והגשמה עצמית הן מושגים שמיוחדים לנשים מכוערות ממעמד בינוני-נמוך שלא השכילו להתחתן נכון. גם בשיחות עם החברות שלהן, או המטפלים והמאמנים האישיים השונים שלהן, הן לא מעזות להעלות שום שאלה חשובה באמת, פן יעלה משהו שיכריח אותן לשנות משהו בחיי כלוב הזהב שלהן. במחזמר "The company" של סטיבן זונדהיים, מוקדש שיר לנשים שנפגשות לארוחת צהריים, וכל חייהן סובבים סביב אלכוהול מוקדם מדי ביום, קריאת מגזינים, הליכה למכוני כושר והתלוננות מתמדת על שהן שמנות, למרות שברור שהן לא. שיר פשוט נפלא שקולט באופן מבריק את עצם העניין: "Here's to the ladies who lunch-- Everybody laugh. Lounging in their caftans And planning a brunch On their own behalf. Off to the gym, Then to a fitting, Claiming they're fat. And looking grim, 'Cause they've been sitting Choosing a hat. Does anyone still wear a hat? I'll drink to that." יס סטארס 3, שבת, 19:30 http://tarbut.nana10.co.il/Article/?Articl...803&sid=123
