נשוי 17 שנים בבעיה
אציין כי אשתי ואני לקראת טיפול זוגי כבר עוד כמה ימים,
אדגיש כי ברור לי שהאשה שאתה אני חי היום היא לא האשה שאותה הכרתי לפני 19 שנים. החיים עושים את שלהם - ילדים, עבודה קריירה, וברור לי שסדר העדיפויות משתנה.
אנחנו משפחה שניתן להגדיר אותה מסודרת - חינוך טוב לילדים (13 ו 9), בית ללא משכנתא, עסק מצליח ביותר - בקיצור אין דאגות כלכליות ומועקות. אנחנו טסים 5-6 פעמים לחו"ל, מתוכן 4 נסיעות רק אשתי ואני. נראה הכול טוב.
אבל זהו- שלא.
בשנים האחרונות אשתי מאוד כבוי וקרה. זה התחיל בזה שהיא הפסיקה לעבוד כעצמאית ומאז היא לא בדיוק עובדת. הנסיעות שלנו מחוץ לשגרה ככל הנראה לא עוזרות למעט נקודתית. הזוגיות בינינו הייתה עמוד התווך של המשפחה ועזרה לנו להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום, אבל משהו בה, באשתי, לא זורם.
אשתי באה מבית מאוד עמיד ומפלה (אותה לרעה) - כל המשפחה עובדת בעסק המשפחתי למעט שנינו. משיחות שהיו לנו אני חושב שהיא הוזנחה מאוד על ידי אמא שלה לטובת אחיות שלה. האמא לא האמינה שהיא תגיע למשהו בחיים, מה שהתברר כמובן הפוך - אשתי פיתחה לעצמה קריירה משל עצמה, ללא קשר לעסק המשפחתי וזכרון הילדות מהוריםן הביא אותה למצב שהיא לא רוצה מהם כלום. מבחינתי אין בעיה כמובן, אבל אני מאוד כועס על הוריה על הדרך שבה הם התנהגו אליה כל השנים.
ונחזור לאשתי - עצם זה שהיא לא עובדת אני מאמין שחוסר התעסוקה ייצר סוג של דכאון מתמשך, אם כי לא רואים זאת מעל פני השטח, אבל אני הרבה פעמים מוצא עצמי מתוסכל מאוד מעצם היותה כבויה. את כל החופשות והנסיעות שלנו אני יוזם. אני מזמין אני מעלה את הרעיון. כנ"ל יציאות לארוחות עם הילדים וחברים. לא זוכר מתי היא יזמה סוג של רומנטיקה למעט משהו שגרתי - ארוחה במקום טוב או סרט. האינטימיות הפכה למעמסה - אנימרגיש שאני צריך לדחוף את עצמי לעשות איתה סקס. לעתים אני ממש מתבייש להציע. אי אפשר לדבר לידה בצורה שרומזת לסקס (או גסויות עדינות עדינות) וכשאני רומז משהו אז אני נתקל בסוג של "נו באמת, מה איתך, אולי די!"....
השיעמום הפך לסוג של אתגר עבורי, אני ממש מתאמץ שלא לפתח משהו כי כמעט תמיד אני נתקל בסוג של פסילה מצדה - עייפות כרונית, כאבי ראש, חוסר חשק ומה לא.
אני גבר מאוד נאמן ואמין. אני אוהב אותה בצורה שקשה להסביר, אבל מרגיש שעצם היותי מובנת מאליה.
אשמח לדעה/עזרה
אציין כי אשתי ואני לקראת טיפול זוגי כבר עוד כמה ימים,
אדגיש כי ברור לי שהאשה שאתה אני חי היום היא לא האשה שאותה הכרתי לפני 19 שנים. החיים עושים את שלהם - ילדים, עבודה קריירה, וברור לי שסדר העדיפויות משתנה.
אנחנו משפחה שניתן להגדיר אותה מסודרת - חינוך טוב לילדים (13 ו 9), בית ללא משכנתא, עסק מצליח ביותר - בקיצור אין דאגות כלכליות ומועקות. אנחנו טסים 5-6 פעמים לחו"ל, מתוכן 4 נסיעות רק אשתי ואני. נראה הכול טוב.
אבל זהו- שלא.
בשנים האחרונות אשתי מאוד כבוי וקרה. זה התחיל בזה שהיא הפסיקה לעבוד כעצמאית ומאז היא לא בדיוק עובדת. הנסיעות שלנו מחוץ לשגרה ככל הנראה לא עוזרות למעט נקודתית. הזוגיות בינינו הייתה עמוד התווך של המשפחה ועזרה לנו להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום, אבל משהו בה, באשתי, לא זורם.
אשתי באה מבית מאוד עמיד ומפלה (אותה לרעה) - כל המשפחה עובדת בעסק המשפחתי למעט שנינו. משיחות שהיו לנו אני חושב שהיא הוזנחה מאוד על ידי אמא שלה לטובת אחיות שלה. האמא לא האמינה שהיא תגיע למשהו בחיים, מה שהתברר כמובן הפוך - אשתי פיתחה לעצמה קריירה משל עצמה, ללא קשר לעסק המשפחתי וזכרון הילדות מהוריםן הביא אותה למצב שהיא לא רוצה מהם כלום. מבחינתי אין בעיה כמובן, אבל אני מאוד כועס על הוריה על הדרך שבה הם התנהגו אליה כל השנים.
ונחזור לאשתי - עצם זה שהיא לא עובדת אני מאמין שחוסר התעסוקה ייצר סוג של דכאון מתמשך, אם כי לא רואים זאת מעל פני השטח, אבל אני הרבה פעמים מוצא עצמי מתוסכל מאוד מעצם היותה כבויה. את כל החופשות והנסיעות שלנו אני יוזם. אני מזמין אני מעלה את הרעיון. כנ"ל יציאות לארוחות עם הילדים וחברים. לא זוכר מתי היא יזמה סוג של רומנטיקה למעט משהו שגרתי - ארוחה במקום טוב או סרט. האינטימיות הפכה למעמסה - אנימרגיש שאני צריך לדחוף את עצמי לעשות איתה סקס. לעתים אני ממש מתבייש להציע. אי אפשר לדבר לידה בצורה שרומזת לסקס (או גסויות עדינות עדינות) וכשאני רומז משהו אז אני נתקל בסוג של "נו באמת, מה איתך, אולי די!"....
השיעמום הפך לסוג של אתגר עבורי, אני ממש מתאמץ שלא לפתח משהו כי כמעט תמיד אני נתקל בסוג של פסילה מצדה - עייפות כרונית, כאבי ראש, חוסר חשק ומה לא.
אני גבר מאוד נאמן ואמין. אני אוהב אותה בצורה שקשה להסביר, אבל מרגיש שעצם היותי מובנת מאליה.
אשמח לדעה/עזרה
