נשבר לי
הזין כבר מהחיים האלה עובד כמו חמור , 18 שעות ביום . ולמה? הייטק. דוט קום. קוסאמ קום דוט קום. אין לי כח לזה. זה לא חיים. אני לא יוצא . לא אוכל. לא מזיין. כל היום מול המסך. מסך הכסף. כבר אחת עשרה ואין לי כח לנהוג הביתה. מכריח את עצמי.... "הכנס כבר לאוטו ותיסע". החניון חשוך. איכשהו מוצא ת הרכב. נכנס , מתישב ומתניע. שוב מתנגן לו אותו דיסק, דאב קורע. איטי, באסים חודרים ומעוררים אט אט שדים רדומים. רבאק, זה מוזיקה מחרמנת לאללה ואני לבד בחושך נוהג הביתה. הבטן מזכירה לי שלמעשה לא ממש אכלתי היום. לעצור באיזה מזללה לילית? למי יש כח להכין משהו שעה כזאת?! עוצר בסופר וקונה לי לחם שראה ימים טובים יותר, קצת חומוס , שוקולד למריחה של נטלה. בקופה, משועממת וחצי רדומה, הבבה לובה התורנית. ביום בהיר אפשר לראות כמה היא יפה. היא מצליחה לזרוק לעברי חצי חיוך עייף. לא ברור לי אם זה משמחה שמישהו סופסוף הופיע לה או מרחמים בראותה את התפריט שלי. העינים שלה כמו אומרות "אף אחת לא מחכה לך עם ארוחה חמה בבית. אה?" שילמתי ועליתי לדירה. קומה שלישית. נראה שכולם בבנין כבר ישנים. מניח את ה'מצרכים' במטבח ומבין כמה עלוב הכל. לאכול פרוסת לחם עם חומוס?! מענין כמה כוכבים מישלן היה נותן לי על היציאה הזאת. כמעט חצות ואני מחליט להזמין ל טייקאווי. נלך על פיצה. עם סלמי ופטריות וקצת חריף. מבטיחים לי שיגיעו תוך חצי שעה. נכנס לשתוף את עצמי במקלחת. מכוון מים רותחים , זרם חזק. נעמד תחת הזרם ומפקיר את הגוף. המחטים שמנקבים את גופי כאילו הוסמכו ע"י רופא סיני לבצע דיקור. לוקח את הסבון בריח מנגו ומסבן את עצמי. נותן ליד לגלוש ולהחליק על העור. הרגשה נעימה וממכרת. ליטופים עדינים, על החזה, הידים , רגלים. בין הרגלים , היד חופנת בעדינות את הביצים ואני תופס את עצמי מופתע מעט לתגובת הגוף. לא חשבתי שאחרי יום כזה ארוך הערס הקטן עוד בקטע של חגיגות. הוא מזדקר לו כאילו לא עבר עלי יום מתיש, וההרגשה נהדרת. אני מוריד את השפופרת מהקיר, מרים רגל אחת ומניח אותה על דופן האמבט. הזרם מכוון אל חזי ואט אט יורד מטה, אל הרגלים, לאורך המפשעה ומשם גולש לשורש הענין. היד השניה מלטפת ברכות וההרגשה נהדרת. פתאום אני מבין שבזה הרגע החזרתי עטרה ליושנה. בטח הרבנית הייתה גאה בי עכשיו. אני ממשיך לעסות את עצמי עם היד והמים לחלופין ובתזמון הכי גרוע שרק יכולתי לחשוב עליו , צלצול בדלת. קיבינימאט הפיצה הזאת עכשיו. התנגבתי מהר ועם המגבת למותני ניגשתי לדלת, בדרך עוד הספקתי להציץ בשעון ולראות שהזונות עברו את החצי שעה ובטח הפיצה כבר קרה לגמרי. איזה יום, חבל על הזמן. אני פותח את הדלת כשרק הראש מציץ החוצה. נראה כמו עוד סצנה ממפגשים מהסוג השלישי, עומד מולי חיזר , די דומה לאיטי עם הקסדה ורק הרסטות מבצבצות החוצה. ישר עוברת לי בראש הסצנה של חיזרים שמגיעים לכדור הארץ ובידם פיצה עבור בני כדור הארץ. העינים סקרו במהירות , הקסדה האטומה, הסרבל המרווח ומתחתיו .... היי , חולצת בטן. שיט... זו בכלל שליחה ואני כמו פוץ חצי ערום , מטפטף ובוהה. "אהה תראה, אני נורא מצטערת אבל נתקעתי עם הווספה..." המילים חלפו מעלי ורק הצליל הנעים לאוזני, צליל מוכר של..... "אילנה?" המהמתי בעייפות מבעד לדלת. "רו...רוני??!!" הקסדה התרוממה מעט וכל ערמת הרסטות נגלתה לעיני ומתחתיהן הראש הקטן עם העינים המדהימות והשפתיים. שפתיים שהייתי מזהה בכל עת ובכל מקום , אפילו מבעד לקסדה מצ'וקמקת בצבע אדום . "בואי תיכנסי" אמרתי מרב שמחה ושכחתי שאני לא בדיוק בבגדי המארח האידאליים. היא נכנסה בהסוס והעיפה מסט על בגדי ההלך החדשים, "סחטיין, אתם שם בהייטק מרוויחים טוב אני רואה, רק בגדי מעצבים. יפה לך החצאית!" . צחקתי . כאילו לא עברה שנה והיא בכלל לא השתנתה. "את ממהרת עם הפיצות?" שאלתי בדאגה שמא יש לה תרוץ לחמוק ממני שוב. "לא, אתה אחרון בסיבוב" אמרה. היא התקרבה לכיוון שלי וסגרה די מהר את המרחק ביננו עד כדי קרבה מדרגה ראשונה, שגרמה לחלקים בגופי לשמוח ולהגיע למתיחה ששום יוגי לא היה מתבייש בה. "זה לא יאמן" אמרתי , "כאילו שוב רק ירדת לקנות סיגריות.... התגעגעתי". היא שיחררה מידה את הקסדה ומטווח שאפילו הלבן בעינים נראה צבעוני אמרה, "הפסקתי לעשן אבל בכל זאת אשמח לרדת". נמרחתי לקיר והמגבת עטפה את הקסדה. היא השילה מעליה את הסרבל ונשארה רק עם התחתון והגופיה, המראה הסקסי האהוב עליי.
הזין כבר מהחיים האלה עובד כמו חמור , 18 שעות ביום . ולמה? הייטק. דוט קום. קוסאמ קום דוט קום. אין לי כח לזה. זה לא חיים. אני לא יוצא . לא אוכל. לא מזיין. כל היום מול המסך. מסך הכסף. כבר אחת עשרה ואין לי כח לנהוג הביתה. מכריח את עצמי.... "הכנס כבר לאוטו ותיסע". החניון חשוך. איכשהו מוצא ת הרכב. נכנס , מתישב ומתניע. שוב מתנגן לו אותו דיסק, דאב קורע. איטי, באסים חודרים ומעוררים אט אט שדים רדומים. רבאק, זה מוזיקה מחרמנת לאללה ואני לבד בחושך נוהג הביתה. הבטן מזכירה לי שלמעשה לא ממש אכלתי היום. לעצור באיזה מזללה לילית? למי יש כח להכין משהו שעה כזאת?! עוצר בסופר וקונה לי לחם שראה ימים טובים יותר, קצת חומוס , שוקולד למריחה של נטלה. בקופה, משועממת וחצי רדומה, הבבה לובה התורנית. ביום בהיר אפשר לראות כמה היא יפה. היא מצליחה לזרוק לעברי חצי חיוך עייף. לא ברור לי אם זה משמחה שמישהו סופסוף הופיע לה או מרחמים בראותה את התפריט שלי. העינים שלה כמו אומרות "אף אחת לא מחכה לך עם ארוחה חמה בבית. אה?" שילמתי ועליתי לדירה. קומה שלישית. נראה שכולם בבנין כבר ישנים. מניח את ה'מצרכים' במטבח ומבין כמה עלוב הכל. לאכול פרוסת לחם עם חומוס?! מענין כמה כוכבים מישלן היה נותן לי על היציאה הזאת. כמעט חצות ואני מחליט להזמין ל טייקאווי. נלך על פיצה. עם סלמי ופטריות וקצת חריף. מבטיחים לי שיגיעו תוך חצי שעה. נכנס לשתוף את עצמי במקלחת. מכוון מים רותחים , זרם חזק. נעמד תחת הזרם ומפקיר את הגוף. המחטים שמנקבים את גופי כאילו הוסמכו ע"י רופא סיני לבצע דיקור. לוקח את הסבון בריח מנגו ומסבן את עצמי. נותן ליד לגלוש ולהחליק על העור. הרגשה נעימה וממכרת. ליטופים עדינים, על החזה, הידים , רגלים. בין הרגלים , היד חופנת בעדינות את הביצים ואני תופס את עצמי מופתע מעט לתגובת הגוף. לא חשבתי שאחרי יום כזה ארוך הערס הקטן עוד בקטע של חגיגות. הוא מזדקר לו כאילו לא עבר עלי יום מתיש, וההרגשה נהדרת. אני מוריד את השפופרת מהקיר, מרים רגל אחת ומניח אותה על דופן האמבט. הזרם מכוון אל חזי ואט אט יורד מטה, אל הרגלים, לאורך המפשעה ומשם גולש לשורש הענין. היד השניה מלטפת ברכות וההרגשה נהדרת. פתאום אני מבין שבזה הרגע החזרתי עטרה ליושנה. בטח הרבנית הייתה גאה בי עכשיו. אני ממשיך לעסות את עצמי עם היד והמים לחלופין ובתזמון הכי גרוע שרק יכולתי לחשוב עליו , צלצול בדלת. קיבינימאט הפיצה הזאת עכשיו. התנגבתי מהר ועם המגבת למותני ניגשתי לדלת, בדרך עוד הספקתי להציץ בשעון ולראות שהזונות עברו את החצי שעה ובטח הפיצה כבר קרה לגמרי. איזה יום, חבל על הזמן. אני פותח את הדלת כשרק הראש מציץ החוצה. נראה כמו עוד סצנה ממפגשים מהסוג השלישי, עומד מולי חיזר , די דומה לאיטי עם הקסדה ורק הרסטות מבצבצות החוצה. ישר עוברת לי בראש הסצנה של חיזרים שמגיעים לכדור הארץ ובידם פיצה עבור בני כדור הארץ. העינים סקרו במהירות , הקסדה האטומה, הסרבל המרווח ומתחתיו .... היי , חולצת בטן. שיט... זו בכלל שליחה ואני כמו פוץ חצי ערום , מטפטף ובוהה. "אהה תראה, אני נורא מצטערת אבל נתקעתי עם הווספה..." המילים חלפו מעלי ורק הצליל הנעים לאוזני, צליל מוכר של..... "אילנה?" המהמתי בעייפות מבעד לדלת. "רו...רוני??!!" הקסדה התרוממה מעט וכל ערמת הרסטות נגלתה לעיני ומתחתיהן הראש הקטן עם העינים המדהימות והשפתיים. שפתיים שהייתי מזהה בכל עת ובכל מקום , אפילו מבעד לקסדה מצ'וקמקת בצבע אדום . "בואי תיכנסי" אמרתי מרב שמחה ושכחתי שאני לא בדיוק בבגדי המארח האידאליים. היא נכנסה בהסוס והעיפה מסט על בגדי ההלך החדשים, "סחטיין, אתם שם בהייטק מרוויחים טוב אני רואה, רק בגדי מעצבים. יפה לך החצאית!" . צחקתי . כאילו לא עברה שנה והיא בכלל לא השתנתה. "את ממהרת עם הפיצות?" שאלתי בדאגה שמא יש לה תרוץ לחמוק ממני שוב. "לא, אתה אחרון בסיבוב" אמרה. היא התקרבה לכיוון שלי וסגרה די מהר את המרחק ביננו עד כדי קרבה מדרגה ראשונה, שגרמה לחלקים בגופי לשמוח ולהגיע למתיחה ששום יוגי לא היה מתבייש בה. "זה לא יאמן" אמרתי , "כאילו שוב רק ירדת לקנות סיגריות.... התגעגעתי". היא שיחררה מידה את הקסדה ומטווח שאפילו הלבן בעינים נראה צבעוני אמרה, "הפסקתי לעשן אבל בכל זאת אשמח לרדת". נמרחתי לקיר והמגבת עטפה את הקסדה. היא השילה מעליה את הסרבל ונשארה רק עם התחתון והגופיה, המראה הסקסי האהוב עליי.
