נשבר הלב
אני חדש פה. ורואה שהרבה מהמשתתפים בפורום דווקא מבוגרים. אולי אני צריך פרספקטיבה קצת יותר בוגרת. הסיפור מעט ארוך אבל מעניין מאוד, מיוחד במינו. מעט על עצמי: משרת בצבא (מ"מ בגולני עד לפני שבועיים). למעלה מ-4.5 שנים בשירות. דתי. גר עם ההורים והאחים. הכל התחיל לפני 4 חודשים כשחבר טוב מהצבא ואשתו הכירו לי את "איילת" (שם בדוי - אבל רק השם). התחלנו לצאת ומהפעם השניה הבנתי שהדבר מתפתח בכיוון רחוק (חתונה). נפגשנו בתדירות של שבוע - שבוע וחצי בממוצע (הצבא הזה...). והפגישות שלנו היו מאוד משמעותיות. בשלב מסוים התחלנו לההחליף מכתבים ביננו (קל יותר לבטא בכתב). ואני הייתי הראשון שרמז לחתונה ("הבית הפרטי שלנו..."). אחרי חודשיים לערך אנחנו יושבים בירושלים, בפגישה שבה אנחנו מתקדמים הרבה מאוד (זה היה מיד אחרי ט' באב), ואיילת מבקשת להתייעץ איתי בעניין מסוים (כאן אקדים ואומר שהיא כבר יותר מחודש חורשת לפסיכומטרי, ומתוכננת - בפועל לפני שבועיים התחילה ללמוד לימודים אקדמאים מה שאומר שהיא אמורה להכנס על-תנאי והצלחה בפסיכומטרי חשובה לה מאוד): קשה לה לשלב את הפסיכומטרי ואותי יחד (היא כל הזמן יושבת וחושבת עלי, חושבת עלינו). והיא מבקשת שנפסיק להפגש עד אחרי הפסיכומטרי (חישוב מהיר בראש העלה שאמורים לעבור יותר מחודשיים), התשובה שלי היתה: נראה לך הגיוני? הרי הקשר הרגשי חובק אותנו עמוק, ולא לראות אותך יהיה קשה לי: נועם: את פוגשת אותי כי אולי נתחתן נכון? אילת: לא אולי...! (אז הרגשתי לאן הדברים הולכים גם מצדה שלה) לבסוף היא השתכנעה וסיכמנו שנדבר פעמיים בשבוע בטלפון ונפגש אחת לשלושה שבועות. בלילה "ישנתי" על ההסכם והגעתי למסקנה שאי-אפשר להמשיך ככה קשר, לכן דברתי אתה בטלפון בערב שלמחרת ואחרי בכי (לא ויכוח אלא הרבה אהבה ורגשותיה) מצדה, סכמנו להפגש פעם בשבוע, ועד אחרי הפסיכומטרי שלה אנחנו לא מגיעים אחד לביתה של השניה (שבוע לפני חל ט' באב, היא הזמינה אותי הביתה ונמלכה בדעתה שכן לא טוב להתחיל דברים חיוביים בשבוע כזה). בסופו של דבר לא נפגשנו 3 שבועות (לימודים וצבא) ובפגישה שאחרי הרגשנו שנינו את האהבה באוויר בילינו יום שלם יחד (היא סיפרה לי שהסיבה ל"הפסקה" היתה שהלכה עם אמא שלה ל"מקובל" הן נתנו ל את השמות של שנינו והוא אמר ש"יהיה קשה אבל צריכים לדבר והוא בחור טוב...") ואני נסעתי ברכבת האחרונה. בלילה קיבלתי ממנה הודעה שבה סיפרה לי שהתביישה לספר אבל בגלל הגעגועים בתקופה של 3 שבועות ירדה 7 ק"ג (היא גם ככה מגרדת את ה-50). אז הבנתי מה היא מרגישה כלפיי ועד כמה היא בחורה רגישה. שבוע לאחר מכן נפגשנו שוב וטיילנו בחיפה, הבאתי מצלמה וכובע מתנה (צילמתי אותי, היא הגתה רעיון לצלם אותי ולהצטלם ביחד), ישבנו במסעדה ושוב יום שלם יחד. כשעמדתי לסוע היא ביקשה שאשאר עוד ונשארתי שעה וחצי נוספות (כמובן שנהניתי). 3 ימים לאחר מכן הוזמנתי לארוחת צהריים אצל אחותה הגדולה (היא נשואה), ולאחר בירור קצר (שאנחנו לא שוברים הסכם (לא בבית שלי ולא בבית שלה, אלא של אחותה) הסכמתי ובאתי. פגשתי אותה 3 שעות לפני ("כדי שנהיה יחד רק שנינו", כדבריה) הבאתי לה את הדיסק עם התמונות שלנו והיא חטפה לי אותו מהיד (זה דבר שאני זוכר עד היום כאילו קרה אתמול). היינו אצל אחותה, סך-הכל התביישתי קצת, ובערב נפרדנו (אני לביתי והיא לחתונה של חברה). בלילה היא התקשרה (באמצע החתונה) ושחוחחנו שעה שלמה בטלפון, היא אמרה שהיא אוהבת אותי, סיפרה שנהנתה ווידאה שנהניתי אני מהיום החולף יחד. יום למחרת ללא שום התראה מוקדמת, בערב, היא התקשרה והודיעה שהחליטה להפרד. "למה?" שאלתי," כי אתה לא כיבדת אותי מספיק" ("הבאת לי מכה עם התיק ואמרת לי יאללה פעם"). אמרתי לה:" עם התיק הבאתי לך מכה עדינה מתוך חיבה כי אנחנו דתיים ולא נוגעים אחד בשניה". "על זה?" היא היתה פשוט ראש בקיר. ביום שלמחרת השדכנים ביררו ואמרו שהיא הרגישה כלום לידי היתה צוחקת ולא אומרת כלום (שוב תירוץ קלוש). דיברתי איתה שוב בטלפון אבל שוב לא היה עם מי לדבר והשיחה נגררה לבכי שלה וויכוח. 4 ימים אחרי שוחחתי עם אמא שלה (חשבתי שאולי היא בצד שלי, טעיתי) היא אמרה שזלזלתי בה ובכל פעם שהיתה חוזרת מפגישה איתי היתה חוזרת מהורהרת (בה' או הע' - לא יודע) - אני מסביר זאת בכך שהקשר שלנו היה מאוד משמעותי ובשילוב עם בחורה רגישה מאוד נוצר ה"פיצוץ" הזה. מאז עבר כמעט חודש ואני מתקשה לוותר עליה. מה עושים? *אני לא חושב שאני הייתי בסדר ביחסים האלה, אבל לא פעם סלחנו אחת לשני על דברים וגם עכשיו זה לא היה משמעותי כל-כך. * אני חי בימים האחרונים בספקולציה שהיא עשתה הפסקה חד-צדדית (ולא ניתוק מוחלט) אולי כדי לנסות ולנקות את הראש לפסיכומטרי וע"י ייאוש ממנה חשבה שלי יהיה טוב עם זה יותר מבהפסקה בהסכמה (שלה התקשתי להסכים בפעם הראשונה). * אנחנו דתיים - תזכרו את זה. *את הכובע שנתתי לה היא לא הראתה סימנים של מחזירה - זה אומר משהו?
אני חדש פה. ורואה שהרבה מהמשתתפים בפורום דווקא מבוגרים. אולי אני צריך פרספקטיבה קצת יותר בוגרת. הסיפור מעט ארוך אבל מעניין מאוד, מיוחד במינו. מעט על עצמי: משרת בצבא (מ"מ בגולני עד לפני שבועיים). למעלה מ-4.5 שנים בשירות. דתי. גר עם ההורים והאחים. הכל התחיל לפני 4 חודשים כשחבר טוב מהצבא ואשתו הכירו לי את "איילת" (שם בדוי - אבל רק השם). התחלנו לצאת ומהפעם השניה הבנתי שהדבר מתפתח בכיוון רחוק (חתונה). נפגשנו בתדירות של שבוע - שבוע וחצי בממוצע (הצבא הזה...). והפגישות שלנו היו מאוד משמעותיות. בשלב מסוים התחלנו לההחליף מכתבים ביננו (קל יותר לבטא בכתב). ואני הייתי הראשון שרמז לחתונה ("הבית הפרטי שלנו..."). אחרי חודשיים לערך אנחנו יושבים בירושלים, בפגישה שבה אנחנו מתקדמים הרבה מאוד (זה היה מיד אחרי ט' באב), ואיילת מבקשת להתייעץ איתי בעניין מסוים (כאן אקדים ואומר שהיא כבר יותר מחודש חורשת לפסיכומטרי, ומתוכננת - בפועל לפני שבועיים התחילה ללמוד לימודים אקדמאים מה שאומר שהיא אמורה להכנס על-תנאי והצלחה בפסיכומטרי חשובה לה מאוד): קשה לה לשלב את הפסיכומטרי ואותי יחד (היא כל הזמן יושבת וחושבת עלי, חושבת עלינו). והיא מבקשת שנפסיק להפגש עד אחרי הפסיכומטרי (חישוב מהיר בראש העלה שאמורים לעבור יותר מחודשיים), התשובה שלי היתה: נראה לך הגיוני? הרי הקשר הרגשי חובק אותנו עמוק, ולא לראות אותך יהיה קשה לי: נועם: את פוגשת אותי כי אולי נתחתן נכון? אילת: לא אולי...! (אז הרגשתי לאן הדברים הולכים גם מצדה שלה) לבסוף היא השתכנעה וסיכמנו שנדבר פעמיים בשבוע בטלפון ונפגש אחת לשלושה שבועות. בלילה "ישנתי" על ההסכם והגעתי למסקנה שאי-אפשר להמשיך ככה קשר, לכן דברתי אתה בטלפון בערב שלמחרת ואחרי בכי (לא ויכוח אלא הרבה אהבה ורגשותיה) מצדה, סכמנו להפגש פעם בשבוע, ועד אחרי הפסיכומטרי שלה אנחנו לא מגיעים אחד לביתה של השניה (שבוע לפני חל ט' באב, היא הזמינה אותי הביתה ונמלכה בדעתה שכן לא טוב להתחיל דברים חיוביים בשבוע כזה). בסופו של דבר לא נפגשנו 3 שבועות (לימודים וצבא) ובפגישה שאחרי הרגשנו שנינו את האהבה באוויר בילינו יום שלם יחד (היא סיפרה לי שהסיבה ל"הפסקה" היתה שהלכה עם אמא שלה ל"מקובל" הן נתנו ל את השמות של שנינו והוא אמר ש"יהיה קשה אבל צריכים לדבר והוא בחור טוב...") ואני נסעתי ברכבת האחרונה. בלילה קיבלתי ממנה הודעה שבה סיפרה לי שהתביישה לספר אבל בגלל הגעגועים בתקופה של 3 שבועות ירדה 7 ק"ג (היא גם ככה מגרדת את ה-50). אז הבנתי מה היא מרגישה כלפיי ועד כמה היא בחורה רגישה. שבוע לאחר מכן נפגשנו שוב וטיילנו בחיפה, הבאתי מצלמה וכובע מתנה (צילמתי אותי, היא הגתה רעיון לצלם אותי ולהצטלם ביחד), ישבנו במסעדה ושוב יום שלם יחד. כשעמדתי לסוע היא ביקשה שאשאר עוד ונשארתי שעה וחצי נוספות (כמובן שנהניתי). 3 ימים לאחר מכן הוזמנתי לארוחת צהריים אצל אחותה הגדולה (היא נשואה), ולאחר בירור קצר (שאנחנו לא שוברים הסכם (לא בבית שלי ולא בבית שלה, אלא של אחותה) הסכמתי ובאתי. פגשתי אותה 3 שעות לפני ("כדי שנהיה יחד רק שנינו", כדבריה) הבאתי לה את הדיסק עם התמונות שלנו והיא חטפה לי אותו מהיד (זה דבר שאני זוכר עד היום כאילו קרה אתמול). היינו אצל אחותה, סך-הכל התביישתי קצת, ובערב נפרדנו (אני לביתי והיא לחתונה של חברה). בלילה היא התקשרה (באמצע החתונה) ושחוחחנו שעה שלמה בטלפון, היא אמרה שהיא אוהבת אותי, סיפרה שנהנתה ווידאה שנהניתי אני מהיום החולף יחד. יום למחרת ללא שום התראה מוקדמת, בערב, היא התקשרה והודיעה שהחליטה להפרד. "למה?" שאלתי," כי אתה לא כיבדת אותי מספיק" ("הבאת לי מכה עם התיק ואמרת לי יאללה פעם"). אמרתי לה:" עם התיק הבאתי לך מכה עדינה מתוך חיבה כי אנחנו דתיים ולא נוגעים אחד בשניה". "על זה?" היא היתה פשוט ראש בקיר. ביום שלמחרת השדכנים ביררו ואמרו שהיא הרגישה כלום לידי היתה צוחקת ולא אומרת כלום (שוב תירוץ קלוש). דיברתי איתה שוב בטלפון אבל שוב לא היה עם מי לדבר והשיחה נגררה לבכי שלה וויכוח. 4 ימים אחרי שוחחתי עם אמא שלה (חשבתי שאולי היא בצד שלי, טעיתי) היא אמרה שזלזלתי בה ובכל פעם שהיתה חוזרת מפגישה איתי היתה חוזרת מהורהרת (בה' או הע' - לא יודע) - אני מסביר זאת בכך שהקשר שלנו היה מאוד משמעותי ובשילוב עם בחורה רגישה מאוד נוצר ה"פיצוץ" הזה. מאז עבר כמעט חודש ואני מתקשה לוותר עליה. מה עושים? *אני לא חושב שאני הייתי בסדר ביחסים האלה, אבל לא פעם סלחנו אחת לשני על דברים וגם עכשיו זה לא היה משמעותי כל-כך. * אני חי בימים האחרונים בספקולציה שהיא עשתה הפסקה חד-צדדית (ולא ניתוק מוחלט) אולי כדי לנסות ולנקות את הראש לפסיכומטרי וע"י ייאוש ממנה חשבה שלי יהיה טוב עם זה יותר מבהפסקה בהסכמה (שלה התקשתי להסכים בפעם הראשונה). * אנחנו דתיים - תזכרו את זה. *את הכובע שנתתי לה היא לא הראתה סימנים של מחזירה - זה אומר משהו?