נראה לי שט' כרגיל..
משתגעת כבר הרבה זמן שעולים לי נושאים שהייתי רוצה לכתוב עליהם כמעט כל יום קורה איזה משו ואני כבר מנסחת הודעה בראש יודעת בדיוק מה אני הולכת לכתוב ואיזה כותרת לתת וכמובן לא לשכוח לסמן את ה-ט' למעלה.. לפעמים זה בדרך לעבודה לפעמים בחזרה לפעמים בהפסקת צהריים לפעמים בגלל שיר ברדיו שמזכיר דברים יש את המקלחת ויש סתם יום לא משו אבל כל יום קורה משו שהופך אותו למגעיל יותר ליום שמרגיש בלתי נסבל כל יום מחדש עולה המחשבה של למה אני ממשיכה ללחיות בכלל? גם ככה לאפ'חד לא באמת אכפת ממני ונראה לי כיאלו שרוב האנשים שסביבי יעדיפו שלא אהיה יותר כן יש ת'בודדים שאני מרגישה שצריכים אותי לא ברור לי למה ואיך בעבודה דווקא בסדר נורא מפרגנים לי ואומרים לי שהם שמחים שאני נמצאת שם ועוזרת ושהם לא יודעים מה יעשו עם חו"ח אעזוב(וזה בליי לדעת כמה אני רוצה לעזוב את העיר שאני גרה בה או כמה אני רוצה לעזוב ת'חיים בכלל) ואם כמה שמצד אחד זה מרגיש לי אמיתי זה לא באמת מצליח לשכנע אותי שמישהו באמת ירצה אותי לידו.. רוצה לצעוק - צועקת מבפנים ואפ'חד לא שומע רוצה לבכות - הדמעות חנוקות בפנים לא נמאס? כל הודעה שלי אותו דבר ההבדל הוא שאני מרגישה יותר מיואשת אבל שום דבר לא קורה עם זה לא מצליחה לדבר בטיפול מה שאני כן מצליחה זה לגרום לכולם מסביבי להאמין שאני מרגישה טוב יותר ושיותר קל לי גם כשאני אומרת להם בברור שאני לא מרגישה יותר טוב אז כן להורים זה בטח יהיה קשה גם לאחיות אבל זה יעבור להם עם הזמן הם פשוט ישלימו עם זה שאני כבר לא פה אולי הם יצלחו להבין שזה עדיף כי פה אני רק סובלת אוף למה זה נראה לי אופציה יחידה? לפעמים אני הולכת ברחוב נזכרת בתקופה שכל היום הייתי ברחוב.. אפילו היה לי תאריך. הכל היה מתוכנן. זוכרת כ"כ טוב כמה היה לי רע באותה תקופה כמה סבלתי ובכל זאת מתגעגעת ורוצה לחזור לשם לאותה תקופה כי אם כמה שזה היה נורא זה עדיף מעכשיו. עכשיו בנוסף לכל מה שעובר עלי אני גם לבד לגמרי לבד כולם כבר נטשו אז, אז לפחות היו לי את כמה חברות שהיו איתי שבאמת היה אכפת להם שבאמת תמכו שהיו שם גם בלי שאמרתי משו נמאס
משתגעת כבר הרבה זמן שעולים לי נושאים שהייתי רוצה לכתוב עליהם כמעט כל יום קורה איזה משו ואני כבר מנסחת הודעה בראש יודעת בדיוק מה אני הולכת לכתוב ואיזה כותרת לתת וכמובן לא לשכוח לסמן את ה-ט' למעלה.. לפעמים זה בדרך לעבודה לפעמים בחזרה לפעמים בהפסקת צהריים לפעמים בגלל שיר ברדיו שמזכיר דברים יש את המקלחת ויש סתם יום לא משו אבל כל יום קורה משו שהופך אותו למגעיל יותר ליום שמרגיש בלתי נסבל כל יום מחדש עולה המחשבה של למה אני ממשיכה ללחיות בכלל? גם ככה לאפ'חד לא באמת אכפת ממני ונראה לי כיאלו שרוב האנשים שסביבי יעדיפו שלא אהיה יותר כן יש ת'בודדים שאני מרגישה שצריכים אותי לא ברור לי למה ואיך בעבודה דווקא בסדר נורא מפרגנים לי ואומרים לי שהם שמחים שאני נמצאת שם ועוזרת ושהם לא יודעים מה יעשו עם חו"ח אעזוב(וזה בליי לדעת כמה אני רוצה לעזוב את העיר שאני גרה בה או כמה אני רוצה לעזוב ת'חיים בכלל) ואם כמה שמצד אחד זה מרגיש לי אמיתי זה לא באמת מצליח לשכנע אותי שמישהו באמת ירצה אותי לידו.. רוצה לצעוק - צועקת מבפנים ואפ'חד לא שומע רוצה לבכות - הדמעות חנוקות בפנים לא נמאס? כל הודעה שלי אותו דבר ההבדל הוא שאני מרגישה יותר מיואשת אבל שום דבר לא קורה עם זה לא מצליחה לדבר בטיפול מה שאני כן מצליחה זה לגרום לכולם מסביבי להאמין שאני מרגישה טוב יותר ושיותר קל לי גם כשאני אומרת להם בברור שאני לא מרגישה יותר טוב אז כן להורים זה בטח יהיה קשה גם לאחיות אבל זה יעבור להם עם הזמן הם פשוט ישלימו עם זה שאני כבר לא פה אולי הם יצלחו להבין שזה עדיף כי פה אני רק סובלת אוף למה זה נראה לי אופציה יחידה? לפעמים אני הולכת ברחוב נזכרת בתקופה שכל היום הייתי ברחוב.. אפילו היה לי תאריך. הכל היה מתוכנן. זוכרת כ"כ טוב כמה היה לי רע באותה תקופה כמה סבלתי ובכל זאת מתגעגעת ורוצה לחזור לשם לאותה תקופה כי אם כמה שזה היה נורא זה עדיף מעכשיו. עכשיו בנוסף לכל מה שעובר עלי אני גם לבד לגמרי לבד כולם כבר נטשו אז, אז לפחות היו לי את כמה חברות שהיו איתי שבאמת היה אכפת להם שבאמת תמכו שהיו שם גם בלי שאמרתי משו נמאס