LOVE SIMS 2
New member
נקודת המבט שלי
אם את לא רזה, את לא שווה כלום.
יכול להיות שאת מוכשרת בהרבה דברים, שאת חכמה, שיש לך אופי טוב וכובש, אבל בפרמטר של הגוף את לא משהו.
אני שופטת אותך על זה. את נחותה ממישהי יותר רזה ממך.
עד היום לא העזתי לבטא זאת בקול רם. אמרתי לעצמי ש רק את עצמי אני שופטת בחומרה כזאת, אבל את האחרים לא. אני יורדת על עצמי, מקללת את עצמי, טוענת שאני לא שווה מספיק כדי לחיות.
אני רוצה להכחיד את עצמי בגלל שאני לא מספיק רזה, כמו היטלר. האם הייתי מעזה להגיד את המשפטים שאני אומרת לעצמי למישהו אחר?
סביר להניח שלא. אבל בכל זאת אני ממשיכה להגיד אותם לעצמי.
אם כך, עכשיו אני מפנה אותם לאחרים, כי אם אני שופטת את עצמי כל כך בחומרה על משהו שהוא יחסי לאנשים אחרים, במה הם שונים ממני?
בשנים האחרונות פחדתי מאוד להשמין ולזלול כמו שאני זוללת היום. הייתי עושה ספורט המון ואוכלת בצורה קפדנית. כמעט אף פעם לא הייתי מספיק רזה בעיני עצמי. וגם תיעבתי את עצמי כי הרגשתי את השיפוטיות הזאת שאני כותבת עליה עכשיו. הבנתי שאני חושבת שאנשים לא רזים הם לא מספיק טובים. אז למה זה הופך אותי? אני טובה רק אם אני רזה? ואם אני לא אהיה רזה?
התחלתי לזלול בצורה מטורפת, איבדתי את הגוף הספורטיבי והרזה מאוד שלי. עליתי 8 קילו. זללתי וסיכנתי את חיי. אכלתי כמויות של סוכרים שממש יבטיחו לי סכרת.
אולי רציתי להעניש את עצמי על השיפוטיות. אולי רציתי להכריח את עצמי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי: להיות שמנה.
מבחינתי לא מגיע לי לחיות אם אני מעל משקל מסוים. ואכן, לפי דעתי לא מגיע לי לחיות, ולא מגיעים לי דברים טובים. אני לא כותבת את זה בציניות או לשם הקצנה. זאת האמת. אני גם לא מבינה אנשים אחרים שהם שמנים וחיים את החיים שלהם. למה אתם לא מתאבדים? אתם לא מספיק טובים!
אף אחד לא אמור להיעלב ממה שאני כותבת. תראו כמה אני מסכנה, הראש שלי דפוק. כל החיים שלי סובבים סביב משקל, ספורט ושומן.
אני לא משאירה מקום לצורות גוף אחרות ולצורות חיים אחרות. אני מוגבלת!
רזה הייתי תמיד מטבעי. הרגשתי ששונאים אותי בגלל זה, מקנאים בי, והתפתחה בי תחושה שאנשים יהיו שמחים לאידי אם אני אשמין ואסבול. הנה זה קרה, ואני בטוחה שאנשים שמחים לאידי. יש בי פרנויה, שנאה עצמית ותפיסת מציאות מעוותת. זאת נקודת המבט שלי, נקודת מבט צרה מאוד שרוצה לתפוס רק מותניים צרים.
יש אנשים ששופטים אחרים לפי הכסף שלהם, הבגדים, הטיפוח, האופי... אני יותר מכל שופטת אנשים לפי הגוף. אני מעריכה ספורטאים ורקדנים, אני מעריכה נשים דקיקות ורזות מאוד. למדתי זאת מהסביבה. בילדותי חשבתי שאנשים שמנים הם יפים ומחבקים טוב יותר. הטעם שלי היה שונה לפני שנחשפתי לאופנת הרזון.
לא מזמן נסעתי במקרה לתחנה המרכזית של תל אביב וראיתי דברים שרק בטלוויזיה ראיתי:
אתיופיים שוכבים על קרעי קרטונים על הדשא, ושלל טיפוסים שממש הפחידו אותי. אני משווה את המראות האלה, שכל כך רחוקים ממני, לחיים של אנשים שמנים.
אני רוצה להתנהג כאילו הם לא קיימים, מהבחינה הזאת שאני לא אהיה כמוהם. אני לא רוצה לשמוע על סוכרת, על מחלות ועל עודף משקל. אני מכריחה את עצמי לפגוש במציאות הזאת כשאני זוללת.
יש לי בני משפחה מלאים ושמנים. אני אוהבת אותם ומעריכה אותם, אבל בתוך תוכי מזלזלת באי הרזון שלהם ומפחדת להיות כמוהם.
אם אני שופטת אנשים, את עצמי ואת החיים עצמם לפי אמת המידה הזאת, החיים שלי לא שווים.
אין לי מקום, כי אני לא משאירה לעצמי מקום.
זה מעגל אכזרי. ההרס העצמי דרך הזלילות עונה בין השאר על צורך פנימי לשבור את חומת הזכוכית הסנובית והמתנשאת, אבל המחיר הוא נזק כבד.
אני יודעת שאנשים שווים זה לזה ושמראה חיצוני זה לא הדבר הכי חשוב. אני מאחלת לכולם חיים מאושרים לא משנה באיזה גזרה הם. ואם ההשמנה מסכנת את בריאותכן, אני מאחלת לכן שתרזו רק לשם הבריאות.
מישהו שמציק לכן ומעיר לכן הערות, הוא מוגבל בתפיסתו. כמו שאני מוגבלת.
אתן אולי סובלות מתגובות הסביבה למשקל שלכן, ורציתי להראות לכן את הבעיה מנקודת המבט ההפוכה: הצרה של אנשים ששופטים אנשים שמנים. לפעמים הם סובלים לא פחות מכן.
אם את לא רזה, את לא שווה כלום.
יכול להיות שאת מוכשרת בהרבה דברים, שאת חכמה, שיש לך אופי טוב וכובש, אבל בפרמטר של הגוף את לא משהו.
אני שופטת אותך על זה. את נחותה ממישהי יותר רזה ממך.
עד היום לא העזתי לבטא זאת בקול רם. אמרתי לעצמי ש רק את עצמי אני שופטת בחומרה כזאת, אבל את האחרים לא. אני יורדת על עצמי, מקללת את עצמי, טוענת שאני לא שווה מספיק כדי לחיות.
אני רוצה להכחיד את עצמי בגלל שאני לא מספיק רזה, כמו היטלר. האם הייתי מעזה להגיד את המשפטים שאני אומרת לעצמי למישהו אחר?
סביר להניח שלא. אבל בכל זאת אני ממשיכה להגיד אותם לעצמי.
אם כך, עכשיו אני מפנה אותם לאחרים, כי אם אני שופטת את עצמי כל כך בחומרה על משהו שהוא יחסי לאנשים אחרים, במה הם שונים ממני?
בשנים האחרונות פחדתי מאוד להשמין ולזלול כמו שאני זוללת היום. הייתי עושה ספורט המון ואוכלת בצורה קפדנית. כמעט אף פעם לא הייתי מספיק רזה בעיני עצמי. וגם תיעבתי את עצמי כי הרגשתי את השיפוטיות הזאת שאני כותבת עליה עכשיו. הבנתי שאני חושבת שאנשים לא רזים הם לא מספיק טובים. אז למה זה הופך אותי? אני טובה רק אם אני רזה? ואם אני לא אהיה רזה?
התחלתי לזלול בצורה מטורפת, איבדתי את הגוף הספורטיבי והרזה מאוד שלי. עליתי 8 קילו. זללתי וסיכנתי את חיי. אכלתי כמויות של סוכרים שממש יבטיחו לי סכרת.
אולי רציתי להעניש את עצמי על השיפוטיות. אולי רציתי להכריח את עצמי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי: להיות שמנה.
מבחינתי לא מגיע לי לחיות אם אני מעל משקל מסוים. ואכן, לפי דעתי לא מגיע לי לחיות, ולא מגיעים לי דברים טובים. אני לא כותבת את זה בציניות או לשם הקצנה. זאת האמת. אני גם לא מבינה אנשים אחרים שהם שמנים וחיים את החיים שלהם. למה אתם לא מתאבדים? אתם לא מספיק טובים!
אף אחד לא אמור להיעלב ממה שאני כותבת. תראו כמה אני מסכנה, הראש שלי דפוק. כל החיים שלי סובבים סביב משקל, ספורט ושומן.
אני לא משאירה מקום לצורות גוף אחרות ולצורות חיים אחרות. אני מוגבלת!
רזה הייתי תמיד מטבעי. הרגשתי ששונאים אותי בגלל זה, מקנאים בי, והתפתחה בי תחושה שאנשים יהיו שמחים לאידי אם אני אשמין ואסבול. הנה זה קרה, ואני בטוחה שאנשים שמחים לאידי. יש בי פרנויה, שנאה עצמית ותפיסת מציאות מעוותת. זאת נקודת המבט שלי, נקודת מבט צרה מאוד שרוצה לתפוס רק מותניים צרים.
יש אנשים ששופטים אחרים לפי הכסף שלהם, הבגדים, הטיפוח, האופי... אני יותר מכל שופטת אנשים לפי הגוף. אני מעריכה ספורטאים ורקדנים, אני מעריכה נשים דקיקות ורזות מאוד. למדתי זאת מהסביבה. בילדותי חשבתי שאנשים שמנים הם יפים ומחבקים טוב יותר. הטעם שלי היה שונה לפני שנחשפתי לאופנת הרזון.
לא מזמן נסעתי במקרה לתחנה המרכזית של תל אביב וראיתי דברים שרק בטלוויזיה ראיתי:
אתיופיים שוכבים על קרעי קרטונים על הדשא, ושלל טיפוסים שממש הפחידו אותי. אני משווה את המראות האלה, שכל כך רחוקים ממני, לחיים של אנשים שמנים.
אני רוצה להתנהג כאילו הם לא קיימים, מהבחינה הזאת שאני לא אהיה כמוהם. אני לא רוצה לשמוע על סוכרת, על מחלות ועל עודף משקל. אני מכריחה את עצמי לפגוש במציאות הזאת כשאני זוללת.
יש לי בני משפחה מלאים ושמנים. אני אוהבת אותם ומעריכה אותם, אבל בתוך תוכי מזלזלת באי הרזון שלהם ומפחדת להיות כמוהם.
אם אני שופטת אנשים, את עצמי ואת החיים עצמם לפי אמת המידה הזאת, החיים שלי לא שווים.
אין לי מקום, כי אני לא משאירה לעצמי מקום.
זה מעגל אכזרי. ההרס העצמי דרך הזלילות עונה בין השאר על צורך פנימי לשבור את חומת הזכוכית הסנובית והמתנשאת, אבל המחיר הוא נזק כבד.
אני יודעת שאנשים שווים זה לזה ושמראה חיצוני זה לא הדבר הכי חשוב. אני מאחלת לכולם חיים מאושרים לא משנה באיזה גזרה הם. ואם ההשמנה מסכנת את בריאותכן, אני מאחלת לכן שתרזו רק לשם הבריאות.
מישהו שמציק לכן ומעיר לכן הערות, הוא מוגבל בתפיסתו. כמו שאני מוגבלת.
אתן אולי סובלות מתגובות הסביבה למשקל שלכן, ורציתי להראות לכן את הבעיה מנקודת המבט ההפוכה: הצרה של אנשים ששופטים אנשים שמנים. לפעמים הם סובלים לא פחות מכן.
