נקודה למחשבה
בזמן האחרון אני מרגישה שהמקצוע שלנו הולך ומשתנה. אני מרגישה שהשימוש בפרוטוקולים הופך אותנו יותר ויותר למקצוע טכני (פעם, כשהיינו מטפלות בבעיות תחושתיות לדוגמא, היינו נותנות פעילויות מהנות, משמעותיות, והיינו זורמות עם הילד לאורך הטיפול. בכלל, טיפול בריפוי בעיסוק נחשב לחוייה מהנה. ואילו היום, ההיצמדות לפרוטוקול - לדוגמא של ההברשות או של הדיאטה הסנסורית - מכתיבה תרגול קבוע, כל שעתיים, כאשר לא בטוח שהילד נהנה ממנו, ובודאי שאין כל התייחסות לצד הרגשי-הנאתי בעת ביצוע הטיפולים עצמם). ככה זה גם בתחום הפיזיקלי בחלק מהמקרים, כאשר העבודה היא על פי פרוטוקולים, ותירגולים. אני יודעת שזה קשור לתאוריות חדשות, ושצריך להתקדם ולהתאים את עצמנו לשינויים ולחידושים, אבל בכל זאת, יש בעבודה הטכנית הזו משהו שהוא קצת צורם לי.
בזמן האחרון אני מרגישה שהמקצוע שלנו הולך ומשתנה. אני מרגישה שהשימוש בפרוטוקולים הופך אותנו יותר ויותר למקצוע טכני (פעם, כשהיינו מטפלות בבעיות תחושתיות לדוגמא, היינו נותנות פעילויות מהנות, משמעותיות, והיינו זורמות עם הילד לאורך הטיפול. בכלל, טיפול בריפוי בעיסוק נחשב לחוייה מהנה. ואילו היום, ההיצמדות לפרוטוקול - לדוגמא של ההברשות או של הדיאטה הסנסורית - מכתיבה תרגול קבוע, כל שעתיים, כאשר לא בטוח שהילד נהנה ממנו, ובודאי שאין כל התייחסות לצד הרגשי-הנאתי בעת ביצוע הטיפולים עצמם). ככה זה גם בתחום הפיזיקלי בחלק מהמקרים, כאשר העבודה היא על פי פרוטוקולים, ותירגולים. אני יודעת שזה קשור לתאוריות חדשות, ושצריך להתקדם ולהתאים את עצמנו לשינויים ולחידושים, אבל בכל זאת, יש בעבודה הטכנית הזו משהו שהוא קצת צורם לי.
