כבשה מקסימה
מאוד נהניתי לקרוא את תגובתך, והנה חשתי לענות לך תשובה ראויה. על זאת אני נוהג לאמר: שאלת שאלה טובה - מגיעה לך תשובה מצויינת (אני לא אומר את זה לכולם). לכי תכיני כוס קפה - זה יקח זמן . . . אגב, המצאתי בדיחה נחמדה (בהשראת הפרסומת של תלמה): איך אומרים באנגלית "וגר זאב עם כבש"? realationsheep. ---- נלך לפי הסדר שלך. נתחיל בהבדל בין אתיקה ונורמות או בין ערכים רצויים לערכים מצויים. את ציינת כמה אינטרסים משותפים כדברייך: "בטחון, צדק חברתי, שוויון, חופש התבטאות, הגשמה עצמית, חופש הדת, קצת שקט, וכו´ וכו´". נקרא להם: אינטרסים רצויים (או ערכים רצויים - חלקם לפחות). ומה באשר למצוי? עד כמה הצלחנו להשיג את הערכים (או את האינטרסים) הללו? בוודאי תאמרי: לפחות נשאף לכך. אם לא נשאף לכך הרי שבכלל הסיכוי להתקרב אליהם יהיה אפסי. אכן, יש בדברייך הגיון לא מעט. ואולם, יש פתגם האומר: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". כלומר: לא מספיק לשאוף ל"ערכים טובים", אלא לפעמים כדאי גם לוודא שהדרך שבה נוקטים על מנת להגיע אליהם היא אכן הדרך הנכונה. בא אהרון ולמרבה ההפתעה עוצר את כל המירוץ האדיר אחר כל אותם ערכים נפלאים, ושואל: רק רגע, סליחה, מה הצלחנו להשיג עד כה? פסק זמן. עושים חושבים. רצנו רצנו, בואו במקום להמשיך לרוץ כמו סוסים עם רטיה על העיניים שדוהרים עוד יותר מהר כי הם מרגישים שהמטרה מתרחקת מהם, אולי נבדוק אם אנחנו בכלל דוהרים בדרך הנכונה. כך, אגב, גם עם אוסלו. כשעלינו על רכבת אוסלו אולי מכרו לנו כרטיסים ל"שלום", אבל אם הדרך זרועה איבה וגופות והן רק הולכות ומתרבות, והיא אך הולכת ומתגברת, כדאי לבדוק שמא עלינו על פסים שגויים? . . . אותו כנ"ל עם "ערכים חברתיים". פסק זמן: סליחה, מי אנחנו כרגע? חברה של צדק שוויון ויושר, או חברה מושחתת שעוסקת בעושק וניצול חלשים, הבכירים כל הזמן עסוקים בשיפור תנאיהם,פינוקיהם ומשכורתם, ותמיד מקצצים מן השכבות החלשות ומן הצרכים החברתיים ולא מתביישים להסביר: אין ברירה צריך להצטמצם. חברה של אטימות, יהירות, זלזול, חוסר רגישות אנושית, חוסר חמלה? חברה של הפקרות בה "כל דבכיר גבר"? חברת הפקרות של סדום ועמורה? איפה אנחנו נמצאים? מישהו יודע לענות? לא. כולם יודעים מה רצוי, אז לאיש לא איכפת מן המצוי. ובכן, בא אהרון ואומר: הפתעה: גם למציאות יש חשיבות, לא רק לאידאולוגיה (ותהא נפלאה ככל שתהא). מצד אחד מספרים לכם שאנחנו נלחמים למען ערכים "טובים", ומצד שני כאשר כל התמימים משוכנעים שאכן זה מה ש"אנחנו" רוצים, הבכירים עושים מה שהם באמת רוצים . . . לדבר הזה של "אחד בפה אחד בלב" קוראים בפשטות: "צביעות". בשיעור הבא של ערכים, תשאלי את המנחה (אולי זה יהיה אלון) שאלה פשוטה: ומה באשר לערכים הרצויים? מה אנחנו יודעים על הערכים שכבר קיימים בפועל בחברה הישראלית? למשל: מה החברה הישראלית יודעת על בעיית השחיתות, מן ההיבט המערכתי? תשלחי אותו ליוסי שריד ולחבריו שיחפשו תשובה. חבל על זמנם. התשובה היא: אפס. למה? אין להם תשובה. אז תגידי להם: לפני שאתם מספרים לי על ערכים רצויים, אני רוצה לדעת גם כמה מילים על הערכים המצויים. מה אנחנו יודעים על השחיתות כערך שהושרש בחברה שלנו? האם השלטון בישראל מושחת כתרבות, כשיטה, כמערכת, או לא? אם לא, אנא היכן ההוכחות בבקשה . . . אני מקווה שבכך סיימנו עם הרדיפה אחר הערכים היפים. שאת הסיפורים האלו יאכילו את התמימים, לא אותי בבקשה. ----- נכון: השמאל צועק "צדק" (מוסר), והימין צועק בטחון. נכון מאוד. אבל מה שעומד על הפרק היא שום שאלה של סדרי עדיפות. מתברר שאין פה שום סתירה: הצבא מנסה נואשות להביא לנו בטחון, והשמאל עוסק בכבילת ידיו, באמצעים קומוניסטים של שטיפת מוח וטרור רוחני, וגורם לכך שעם ישראל מפולג, נותן לגיטימציה לאויב ולטרור, נותן לגיטימציה לעולם להאמין בצדקת האויב, ונותן לאויב עוד ועוד דלק ומזון רוחני להמשך מאבקו "הצודק". אין פה שום שאלה של סדרי עדיפויות. יש פה מאבק בין אידאולוגיות, כשהאחת כופה את עצמה על האחרת ומשתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה (וכאליטות יש לה הרבה אמצעים, ביניהם התקשורת). אין צדק גדול יותר מעם המבקש בטחון. אין פה שום סתירה (השמאל סבור שיש לו בעלות על ה"צדק" וה"מוסר" - זו באמת בעיה). ---- השמאל לא מתועב. בואי נעשה סדר. האויב הוא ברברי והוא מתועב. השמאל היא אידאולוגיה אווילית. הניסוח הזה מועדף עלי. באשר ללוגיקה החמודה שלך: נכון, העובדה שכל המחבלים הם ערבים - לא אומרת שכל הערבים הם מחבלים. ההגיון הזה נכון ומדויק. אבל. אבל, מה לעשות, הפעם יש אבל. לא עשו את המחבלים באצבע. המחבלים לא באו מאמצע נווור (שומקום). מדובר במאבק של עם למען שחרורו (לכאורה לפחות). כך שהמחבלים מייצגים עם מסויים. נאבקים למענו, ואף מקבלים ממנו תמיכה מוראלית, ואף מעשית (מסתתרים בתוכו). מחבלים לא היו יכולים להתארגן בחופשיות בישראל. טרור זקוק לעזרת האוכלוסיה. לכן, מן ההיבט הרחב: האויבים הם הפלסטינים ככלל. העובדה שהם משטים בך ואומרים לך: לכי תרדפי רק אחרי המחבלים, זו בעיה שאת באמת תמימה. אני לא. אגב, את לא היחידה, השמאל כולו נופל קורבן לשיטוי האווילי הזה. עם טרור לא מדברים, טרור מדבירים. כל הנסיון להגיע לפשרה עם ערפאת נכשל. ברק שוכנע שאין אפשרות להגיע עימו לפשרה, כך גם כל גופי המודיעין והצבא, וכך גם בוש ופאוול. הגיע הזמן שגם השמאל הישראלי יתפכח. לדבר זה דבר נחמד השאלה: על מה. אם הצד השני מחכה לנו ליד השולחן עם תכתיב כניעה, לפעמים אין מנוס אלא להביסו ולאלצו לחזור לשולחן עם תביעות יותר ריאליות. מצטער, אבל ככה זה עובד במציאות (לא הכל זה אידאולוגיה יפה). ---- צדק חברתי, שוויון, חופש, זכויות, איכ"ס - הכל על הכיפאק. איך אומרים: אתם עשר . . . רק בעיה אחת: מה עם הערכים המצויים? מה אנחנו אומרים שאנחנו רוצים זה יפה מאוד. אבל מה "אנחנו" "באמת" רוצים? איך נדע? לא צריך לקחת את האליטות למכונת אמת. מספיק לנסות להבין את הנורמות, את המגמה, הכיוון, המהות, התרבות, השיטה, המערכת. אם לראשונה בהיסטוריה יעשו זאת, תופתעי לגלות שהבכירים שלנו שואפים רק להגדיל את מעמדם פינוקם והונם על חשבון רמיסת החלשים. ונגד רצון אמיתי ועז כזה, שום רצון מוצהר, יפה ככל שיהיה אינו יכול להתמודד. (דיברנו על זה כבר קודם, חזרתי על זה שוב). ---- את כתושבת גילה מאמינה שאם נשב ונדבר הם יפסיקו לירות עלינו. מותר לך להאמין. לצערי מציאות לא בונים על סמך אמונות. היה לנו את הסכם אוסלו שהיה מבוסס על אמונות ותקוות, לצערי הגיע הזמן להתעורר אל המציאות. בוקר טוב . . . ---- חמודה, בשביל הסכם צריך שניים. אם צד אחד נחוש להשמידך, אין לך סיכוי להגיע להסכם. הפתרון: להביס אותם, להוציא להם את החשק להשמיד אותנו, ואז כשהם יהיו מובסים הם יחזרו לשולחן עם דרישות ריאליות. נדבך נוסף בדרך לפתרון: התפכחות השמאל ואיחוד העם. אני ממתין לך ולכל שמאלני מתפכח בזרועות פתוחות. ---- אגב, אם נפסיד, לא נחיה תחת שלטון דקטטורי. פשוט לא נחיה. זהו ההבדל הקטן . . . (על טבח דאמור שמעת?) ותחשבי על זה. תודה על תגובתך המקסימה. וגם אני מצטרף לברכות: מזל טוב לאלון.