נקודה למחשבה.
אני מאוכזב מהמדינה שלי. מאוכזב וכואב על ההווה שלנו, ועוד יותר מזה, העתיד שלנו. כולנו מאוכזבים לא? כולנו חשים עצב וחוסר תקווה, דיכאון והתפרקות מערכות טוטאלית. אני מאוד אוהב את המדינה. אוהב ומעריך את זה שיש לנו מדינה משלנו. אבל לא ככה. המדינה שלנו ירדה מהפסים. ולא מדובר כאן על המצב הביטחוני, מה שקוראים "המצב". מדובר במצב הכללי שלנו. שלטון, חברה, כלכלה. בכל נוגע שחיתות, חוסר ערכים, חוסר צדק מוחלט. קלקול המערכות הכולל הגיע אפילו לדברים הקטנים ביותר. היחסים שבינינו, פשוטי העם. חוסר פרגון משווע, צרות עין, סקטוריאליות אינטרסנטית והתבהמות מגעילה בכל התחומים. איך הגענו למצב הזה? איך התדרדרנו כה עמוק וכה מהר לתהומות אפלים ומסוכנים? תחשבו שרק לפני 54 שנים, לאחר 2000 שנות נדודים, הקמנו לנו מדינה. הפכנו את הבלתי ייאמן לדבר הכי מוחשי והכי פלאי בעולם. רצינו, והפכנו את האגדה למציאות. מנהיגי קום המדינה, ואיתם כל דור תש"ח, הקימו מדינת ישראל המושתת על צדק ושוויון, אחווה וסולידאריות, מוסר וערכים. מיותר כמעט לציין שזה נראה, כיום, שלא 54 שנים מפרידות בינינו לבין ימי קום המדינה, ימי התקווה והגאווה. גאווה להיות ישראלי. ההרגשה היא שעברו שנות אור רבות ורחוקות. קשה מאוד למצוא את הגורמים המרכזיים שהובילו לפיגוע החברתי האנוש שנקלענו אליו, כחברה וכמדינה. אבל איפשהו בדרך, הכול נדפק, והחל להתגבש פרצוף חדש ושונה למדינת ישראל. פרצוף מכוער ומעוות. לאף אחד לא איכפת מהשני, כולם דורכים על כולם, שונאים, מקללים, מתעצבנים, לא מפרגנים. הבושה אבדה. לא בושה לגנוב, לשקר, להערים, להיות מושחת. להפך. אם אתה יוצא דופן, אם נשארת אדם ישר, אתה "פשוט פראייר". תראו איזה טמטום. מה שהפלשתינים לא מצליחים לעשות לנו, אנחנו עושים לעצמנו, במו ידינו. אומרים שסטינו מהדרך לאחר שלוש היריות בכיכר. אי אפשר להוכיח שאכן זו הייתה נקודת הפתיחה בכיעור פרצופה של המדינה. מה שבטוח הוא שרצח ראש הממשלה, בידי יהודי, היווה סטירת לחי מחרידה, אגרוף ישיר וחד בתוך הלב שלנו, ושל המדינה כולה. לאחר הרצח, חשבנו שעכשיו יבוא בדק בית יסודי ומקיף לחברה שלנו. בדק בית אמיתי שיתחיל להגליד את הפצע של רצח רבין, ולבנות את עצמנו מחדש. זה לא קרה. הלכנו בכיוון הנגדי. הפצע של הרצח רק הלך וגדל, הלך והתכער. אתם יכולים לשאול "מה איכפת לך? תהנה מהחיים ותשתוק". אבל אני לא יכול. אני לא מסכים לגדול בהווה כזה. אני אוטוטו עט על עצמי מדים צה"ליים, והולך להגן על המדינה. אני רוצה לדעת שהמדינה שאני מגן עליה, מגנה על עצמה מבפנים. הפיגועים לא יכולים לנו. אנחנו נלחמים עם הערבים כבר 100 שנה. לא גורשנו מכאן, וגם לא נגורש. הם לא יהרסו אותנו, זה בטוח. היחידים שיכולים להרוס אותנו, זה אנחנו בעצמנו. אני מקווה שדברים אלו עשו לכם משהו. תחשבו על מה שאמרתי כאן. תעשו כל שביכולתכם כדי שנהיה גאים שוב להסתכל במראה. כולנו אוהבים את המדינה, ולמען האהבה האינסופית הזאת, למען עתיד ורוד למדינה ולנו, אנחנו מחויבים לשנות ולהשתנות.
אני מאוכזב מהמדינה שלי. מאוכזב וכואב על ההווה שלנו, ועוד יותר מזה, העתיד שלנו. כולנו מאוכזבים לא? כולנו חשים עצב וחוסר תקווה, דיכאון והתפרקות מערכות טוטאלית. אני מאוד אוהב את המדינה. אוהב ומעריך את זה שיש לנו מדינה משלנו. אבל לא ככה. המדינה שלנו ירדה מהפסים. ולא מדובר כאן על המצב הביטחוני, מה שקוראים "המצב". מדובר במצב הכללי שלנו. שלטון, חברה, כלכלה. בכל נוגע שחיתות, חוסר ערכים, חוסר צדק מוחלט. קלקול המערכות הכולל הגיע אפילו לדברים הקטנים ביותר. היחסים שבינינו, פשוטי העם. חוסר פרגון משווע, צרות עין, סקטוריאליות אינטרסנטית והתבהמות מגעילה בכל התחומים. איך הגענו למצב הזה? איך התדרדרנו כה עמוק וכה מהר לתהומות אפלים ומסוכנים? תחשבו שרק לפני 54 שנים, לאחר 2000 שנות נדודים, הקמנו לנו מדינה. הפכנו את הבלתי ייאמן לדבר הכי מוחשי והכי פלאי בעולם. רצינו, והפכנו את האגדה למציאות. מנהיגי קום המדינה, ואיתם כל דור תש"ח, הקימו מדינת ישראל המושתת על צדק ושוויון, אחווה וסולידאריות, מוסר וערכים. מיותר כמעט לציין שזה נראה, כיום, שלא 54 שנים מפרידות בינינו לבין ימי קום המדינה, ימי התקווה והגאווה. גאווה להיות ישראלי. ההרגשה היא שעברו שנות אור רבות ורחוקות. קשה מאוד למצוא את הגורמים המרכזיים שהובילו לפיגוע החברתי האנוש שנקלענו אליו, כחברה וכמדינה. אבל איפשהו בדרך, הכול נדפק, והחל להתגבש פרצוף חדש ושונה למדינת ישראל. פרצוף מכוער ומעוות. לאף אחד לא איכפת מהשני, כולם דורכים על כולם, שונאים, מקללים, מתעצבנים, לא מפרגנים. הבושה אבדה. לא בושה לגנוב, לשקר, להערים, להיות מושחת. להפך. אם אתה יוצא דופן, אם נשארת אדם ישר, אתה "פשוט פראייר". תראו איזה טמטום. מה שהפלשתינים לא מצליחים לעשות לנו, אנחנו עושים לעצמנו, במו ידינו. אומרים שסטינו מהדרך לאחר שלוש היריות בכיכר. אי אפשר להוכיח שאכן זו הייתה נקודת הפתיחה בכיעור פרצופה של המדינה. מה שבטוח הוא שרצח ראש הממשלה, בידי יהודי, היווה סטירת לחי מחרידה, אגרוף ישיר וחד בתוך הלב שלנו, ושל המדינה כולה. לאחר הרצח, חשבנו שעכשיו יבוא בדק בית יסודי ומקיף לחברה שלנו. בדק בית אמיתי שיתחיל להגליד את הפצע של רצח רבין, ולבנות את עצמנו מחדש. זה לא קרה. הלכנו בכיוון הנגדי. הפצע של הרצח רק הלך וגדל, הלך והתכער. אתם יכולים לשאול "מה איכפת לך? תהנה מהחיים ותשתוק". אבל אני לא יכול. אני לא מסכים לגדול בהווה כזה. אני אוטוטו עט על עצמי מדים צה"ליים, והולך להגן על המדינה. אני רוצה לדעת שהמדינה שאני מגן עליה, מגנה על עצמה מבפנים. הפיגועים לא יכולים לנו. אנחנו נלחמים עם הערבים כבר 100 שנה. לא גורשנו מכאן, וגם לא נגורש. הם לא יהרסו אותנו, זה בטוח. היחידים שיכולים להרוס אותנו, זה אנחנו בעצמנו. אני מקווה שדברים אלו עשו לכם משהו. תחשבו על מה שאמרתי כאן. תעשו כל שביכולתכם כדי שנהיה גאים שוב להסתכל במראה. כולנו אוהבים את המדינה, ולמען האהבה האינסופית הזאת, למען עתיד ורוד למדינה ולנו, אנחנו מחויבים לשנות ולהשתנות.