לאבא שלי אין בגרות.
למזלו, הוא סיים צבא לפני כמעט 25 שנה, וקיבלו אותו לאוניברסיטה על תנאי לתואר ראשון. כשהוא למד לתואר הוא השקיע המון, מה שהוא לא עשה בכל השנים שבהן הוא למד בבית הספר. התוצאה? את השנה הראשונה לתואר מהנדס חומרים הוא סיים בהצטיינות. הרבה פעמים אי נוכחותה של תעודת בגרות לא מראה על יכולתו של אדם. אם כבר, אז הדבר היחיד שהיא מראה עליו הוא שבזמן התיכון לאותו אדם לא הייתה הבגרות (הנפשית) או הצורך להשקיע כדי להשיג אחת. הסיפור של אבא שלי באמת נחמד מאוד, אבל כמו שאמרתי- זה היה לפני 25 שנה. היום זה לא יכול לקרות יותר, ואולי בגלל זה דווקא אבא שלי הוא זה שמעודד אותי כל הזמן להשקיע בלימודים כדי להוציא בגרות טובה. אמא שלי פשוט אומרת "תעשי מה שאת רוצה"- אותה ההורים דחפו במשך כל שנות התיכון להוציא בגרות מצויינת- והיא הוציאה. אגב- הם נפגשו באוניברסיטה, כששניהם למדו ביחד- אבא חסר הבגרות, ואמא בעלת הבגרות המצויינת. ודעתי? ההורים שלי הם ממש לא מי שגורם לי ללמוד או לא. הם מקסימום יכולים ליעץ- ואני כרגע במצב שבו אם לא יקרה משהו מיוחד, אני אסיים עם...30 ומשהו יחידות? וזה פשוט כי גם אני מבינה היום שבלי בגרות אף אחד לא מסתכל לכיוון שלך בחינוך הגבוה (אלא אם כן אתה מפוצץ בכסף). אז בגרות- כן או לא? כן. כדאי לחגוג, אבל בלי לפגוע בבגרות. לא צריך לשבת בבית וללמוד כל היום, אבל בהחלט צריך ללמוד מספיק.
