נפש עדינה..
אממ יכול להיות שזה הולך להיות פוסט קצת חופר... =[
פשוט לפעמים יש לי את ההרגשה החזקה הזאת שאני פשוט לא מתמודד עם העולם, החיים. מאז שאני והאקסית נפרדנו עברו כבר חמישה חודשים, ובכל זאת היא עדיין במחשבותי.. אני לפעמים מרגיש שההתמודדות עם העצב של הפרידה הזאת היא קשה מידי..
זאת אומרת אני כן מקבל את הפרידה ויודע שהיא קרתה מסיבה מסויימת, ושכנראה היה צורך בה. אני גם לא אוהב באותה מידה וכנראה גם לא אוהב לעולם באותה מידה, אותה שוב. אבל באיזשהו מקום לא מרגיש לי שאני כל כך מתמודד.. מעטים הם היו הרגעים עד כה שהפנמתי את הכל ברמה עמוקה, וכשהגיעו הרגעים האלה הם היו מהכואבים בחיי. פשוט גל של ריקנות ועצב שטף אותי והרגשתי כטובע. בכל שאר הזמן נראה שאני מנסה כל שביכולתי לא להרגיש שוב את הרגשות הקשים האלה וכאילו להשאיר תקווה שקשר שנגמר כבר יתאחה פתאום. כמה שזה לא ריאלי והגיוני, זה נראית כמו הדרך היחידה לשרוד.
אני לא יודע אם אני אובססיבי כמו שאני פשוט מפחד להתמודד, זה כואב כל כך כשזה כואב. ובאיזשהו מקום זה גם מפריע לי להמשיך הלאה... ואולי למצוא מישהי אחרת..
היום חשבתי על זה שבשנים האחרונות, מגיל 17 בערך אולי, הוקסמתי נורא משירי אהבה, סרטים נוגעים וסתם מחוות רומנטיות... ובאמת מאז הפרידה זה אפילו התחזק אצלי ואני עוד יותר מחובר לצד הרומנטי שבי. אבל במידה מסויימת כשקראתי מילים של איזה שיר ישן בעברית, תהיתי לעצמי אם זה לא פתטי באיזשהו מידה להיות כל כך תלותי בבן אדם. לאהוב עד כדי להגיד מילים כמו שנאמרים בשיר ההוא. זה כאילו הרגיש לי טיפה כואב שלעצמו. השיר הוא "זמר שלוש התשובות", אגב. ובכל זאת ההרגשה שלי היא שזה לא פתטי כי התלותיות היא לא בהכרח באדם שאותו אוהבים, אלא ברגש האהבה העצמו. שזה כבר פשוט אנושי. הרי כל אחד מחפש בסופו של יום מישהו לאהוב...
וזהו... סתם פורק.
דין
אממ יכול להיות שזה הולך להיות פוסט קצת חופר... =[
פשוט לפעמים יש לי את ההרגשה החזקה הזאת שאני פשוט לא מתמודד עם העולם, החיים. מאז שאני והאקסית נפרדנו עברו כבר חמישה חודשים, ובכל זאת היא עדיין במחשבותי.. אני לפעמים מרגיש שההתמודדות עם העצב של הפרידה הזאת היא קשה מידי..
זאת אומרת אני כן מקבל את הפרידה ויודע שהיא קרתה מסיבה מסויימת, ושכנראה היה צורך בה. אני גם לא אוהב באותה מידה וכנראה גם לא אוהב לעולם באותה מידה, אותה שוב. אבל באיזשהו מקום לא מרגיש לי שאני כל כך מתמודד.. מעטים הם היו הרגעים עד כה שהפנמתי את הכל ברמה עמוקה, וכשהגיעו הרגעים האלה הם היו מהכואבים בחיי. פשוט גל של ריקנות ועצב שטף אותי והרגשתי כטובע. בכל שאר הזמן נראה שאני מנסה כל שביכולתי לא להרגיש שוב את הרגשות הקשים האלה וכאילו להשאיר תקווה שקשר שנגמר כבר יתאחה פתאום. כמה שזה לא ריאלי והגיוני, זה נראית כמו הדרך היחידה לשרוד.
אני לא יודע אם אני אובססיבי כמו שאני פשוט מפחד להתמודד, זה כואב כל כך כשזה כואב. ובאיזשהו מקום זה גם מפריע לי להמשיך הלאה... ואולי למצוא מישהי אחרת..
היום חשבתי על זה שבשנים האחרונות, מגיל 17 בערך אולי, הוקסמתי נורא משירי אהבה, סרטים נוגעים וסתם מחוות רומנטיות... ובאמת מאז הפרידה זה אפילו התחזק אצלי ואני עוד יותר מחובר לצד הרומנטי שבי. אבל במידה מסויימת כשקראתי מילים של איזה שיר ישן בעברית, תהיתי לעצמי אם זה לא פתטי באיזשהו מידה להיות כל כך תלותי בבן אדם. לאהוב עד כדי להגיד מילים כמו שנאמרים בשיר ההוא. זה כאילו הרגיש לי טיפה כואב שלעצמו. השיר הוא "זמר שלוש התשובות", אגב. ובכל זאת ההרגשה שלי היא שזה לא פתטי כי התלותיות היא לא בהכרח באדם שאותו אוהבים, אלא ברגש האהבה העצמו. שזה כבר פשוט אנושי. הרי כל אחד מחפש בסופו של יום מישהו לאהוב...
וזהו... סתם פורק.
דין
