נפרדת../images/Emo13.gif../images/Emo7.gif
כן. זה שמח, אבל גם קצת עצוב. בחרתי להפרד כאן, כי נראה לי שהחלק החברתי מהפורום של אסתר עבר לכאן. בובי (לא להאמין... זה השם שלו עוד מפורום הריון ב- IOL) בן שנה וארבעה חודשים, ומאז יום חמישי שעבר לא יונק. בסביבות גיל שנה ירדנו משלוש הנקות ביום לשתיים, אחר כך לאחת, ובשבועות האחרונים היו מדי פעם ימים שדילגנו לגמרי. ההנקה כבר לא נתנה לו שום סיפוק. הוא היה מבקש לינוק בהתלהבות רבה, אבל אפילו אם עזב לבד את השד אחרי חצי שעה (אצלינו ההנקות המשיכו להיות ארוכות עד להנקה האחרונה), היה פורץ בצרחות ועצבים, כך שההנקה נראתה לי כבר ממש לא מתאימה לו. היתה לי תחושה שהוא יותר מתוסכל מההנקה מאשר מסרוב שלי להניק אותו. מאחר שהוא כבר בשלב שאם מסיחים את דעתו הוא מוותר בקלות על ההנקה, ומאחר שהוא אוכל יפה והכל, כמו גדול, החלטתי שזה זמן מצויין לגמול אותו. אני שמחה שכך יצא. כך בדיוק רציתי מאז שנולד - לגמול אותו מהנקה רק כשיהיה מסוגל לאכול כמו ילד גדול. לא להעביר אותו לתמ"ל (לי זה נראה, סליחה, כמו לגמול נרקומן מהסם על ידי אדולן... סליחה על ההשוואה - להחליף התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. ואם אפשר לא, אז למה כן?) היום הוא אוכל את כל הארוחות איתי וטועם דברים חדשים לעיתים קרובות. זה סיום של תקופה וצובט קצת בלב, אבל זה בעיקר ממלא אותי אושר. אני מסתכל אחורה ולא מצטערת על אף רגע. לא על הפיטריה שלוותה אותנו בשלושת החודשים הראשונים. לא על הסתימות שהתחילו כשבובי התחיל לישון לילות. ההנקה היתה חוויה נפלאה בשבילי (ואני מניחה שגם בשביל בובי). לראות אותו ישן כמו מלאך בזרועותי אחרי שגמר לינוק - רק הזכרון של זה מעלה לי דמעות בעיניים. בגיל יום, בגיל שבוע, בגיל חודש, בגיל שנה... כל גיל והאושר שלו. הנקה על כרית, בשכיבה, ובהמשך - בישיבה על הברכיים שלי. לראות איך התינוק הזה מתחיל עם תנועות מציצה עצבניות של האגרופים, חיפוש עיוור על ידי הנעת הראש ימינה ושמאלה, לומד להניח אגרופים בצידי הראש כדי לא לעכב את ההנקה, עובר לתנועות התלהבות אקראיות למראה השד בגיל כמה חודשים, אחר כך תופס לבד את השד ומנסה להכניס לפה, מניד את הראש מעלה ומטה בהתלהבות כששואלים אותו אם הוא רוצה לינוק, ולבסוף מצביע באסרטיביות על השד ומנסה להרים את החולצה (לשלב שהוא אומר "אמא, לינוק!" לא הגענו...) אני רוצה להודות מכל הלב לאסתר גרוניס ודר´ ליבוביץ´ שהצילו לי את ההנקה מספר פעמים, או לפחות הפכו אותה לפשוטה יותר וכואבת פחות. כשבובי היה בן כמה שבועות, הוא גמר לינוק ונרדם לי על החזה. הלחי שלו היתה מונחת על תליון בצורת לב שאני עונדת. כשהוא התעורר, קישט לו את הלחי לב קטן. הרגשתי כאילו הוא אומר לי "אמא, אני אוהב אותך!"
כן. זה שמח, אבל גם קצת עצוב. בחרתי להפרד כאן, כי נראה לי שהחלק החברתי מהפורום של אסתר עבר לכאן. בובי (לא להאמין... זה השם שלו עוד מפורום הריון ב- IOL) בן שנה וארבעה חודשים, ומאז יום חמישי שעבר לא יונק. בסביבות גיל שנה ירדנו משלוש הנקות ביום לשתיים, אחר כך לאחת, ובשבועות האחרונים היו מדי פעם ימים שדילגנו לגמרי. ההנקה כבר לא נתנה לו שום סיפוק. הוא היה מבקש לינוק בהתלהבות רבה, אבל אפילו אם עזב לבד את השד אחרי חצי שעה (אצלינו ההנקות המשיכו להיות ארוכות עד להנקה האחרונה), היה פורץ בצרחות ועצבים, כך שההנקה נראתה לי כבר ממש לא מתאימה לו. היתה לי תחושה שהוא יותר מתוסכל מההנקה מאשר מסרוב שלי להניק אותו. מאחר שהוא כבר בשלב שאם מסיחים את דעתו הוא מוותר בקלות על ההנקה, ומאחר שהוא אוכל יפה והכל, כמו גדול, החלטתי שזה זמן מצויין לגמול אותו. אני שמחה שכך יצא. כך בדיוק רציתי מאז שנולד - לגמול אותו מהנקה רק כשיהיה מסוגל לאכול כמו ילד גדול. לא להעביר אותו לתמ"ל (לי זה נראה, סליחה, כמו לגמול נרקומן מהסם על ידי אדולן... סליחה על ההשוואה - להחליף התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. ואם אפשר לא, אז למה כן?) היום הוא אוכל את כל הארוחות איתי וטועם דברים חדשים לעיתים קרובות. זה סיום של תקופה וצובט קצת בלב, אבל זה בעיקר ממלא אותי אושר. אני מסתכל אחורה ולא מצטערת על אף רגע. לא על הפיטריה שלוותה אותנו בשלושת החודשים הראשונים. לא על הסתימות שהתחילו כשבובי התחיל לישון לילות. ההנקה היתה חוויה נפלאה בשבילי (ואני מניחה שגם בשביל בובי). לראות אותו ישן כמו מלאך בזרועותי אחרי שגמר לינוק - רק הזכרון של זה מעלה לי דמעות בעיניים. בגיל יום, בגיל שבוע, בגיל חודש, בגיל שנה... כל גיל והאושר שלו. הנקה על כרית, בשכיבה, ובהמשך - בישיבה על הברכיים שלי. לראות איך התינוק הזה מתחיל עם תנועות מציצה עצבניות של האגרופים, חיפוש עיוור על ידי הנעת הראש ימינה ושמאלה, לומד להניח אגרופים בצידי הראש כדי לא לעכב את ההנקה, עובר לתנועות התלהבות אקראיות למראה השד בגיל כמה חודשים, אחר כך תופס לבד את השד ומנסה להכניס לפה, מניד את הראש מעלה ומטה בהתלהבות כששואלים אותו אם הוא רוצה לינוק, ולבסוף מצביע באסרטיביות על השד ומנסה להרים את החולצה (לשלב שהוא אומר "אמא, לינוק!" לא הגענו...) אני רוצה להודות מכל הלב לאסתר גרוניס ודר´ ליבוביץ´ שהצילו לי את ההנקה מספר פעמים, או לפחות הפכו אותה לפשוטה יותר וכואבת פחות. כשבובי היה בן כמה שבועות, הוא גמר לינוק ונרדם לי על החזה. הלחי שלו היתה מונחת על תליון בצורת לב שאני עונדת. כשהוא התעורר, קישט לו את הלחי לב קטן. הרגשתי כאילו הוא אומר לי "אמא, אני אוהב אותך!"
