נפל לי האסימון

נפל לי האסימון

תודה לאלוהים! זה קרה אחרי כל כך הרבה סבל וייסורים וחיים בתוך פלונטר אינסופי. אחרי שמישהו נוסף (מתוך כל כך הרבה קשרים שהרסתי מתוך בורות וחוסר מודעות לכך שזה בגללי) שבא לנטוש אותי סוף סוף טרח להסביר לי מדוע הוא עושה זאת: בגלל שאני אדם שיטחי, חסר רגש, אינטרסנט רואה באנשים רק מטרה וכלי לסיפוק הצרכים האישיים שלהם. והכי כואב זה שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי יותר בעניין הזה - ואני מודה שהוא צדק (הרגשתי שזו האמת). אפשר לומר שממש הרגשתי שנפל לי האסימון באותו הרגע - אני לא מצליחה לשמור על קשרים עם בני אדם לטווח הארוך, וגם לא לקצר וזאת בשל חוסר הרגישות שלי כלפי הסביבה. זה גם מחבר לי הרבה חלקים בפאזל כישלון יצירת קשרים חברתיים! אף פעם לא היה לי באמת אכפת מה אחרים מרגישים ( רע להם, כואב, עצוב, נעים, מציק, טוב...) חשבתי שאני יודעת מה זה רגש , עד שפקחתי עיניים וגיליתי צד נוסף באישיות שלי שלא הייתי מודעת לקיומו (לא סתם כל תהליך ההכרה והצלילה פנימה - בין התהליכים הכואבים שיכולים להיות). היחס שלי לאנשים הוא כל כך אלניטי וביקורתי ואני עדיין מרגישה שאין לי שמץ של מושג איך זה להרגיש משהו בתוך עצמי... או להזדהות רגשית עם אדם או להעניק לו יחס של אכפתיות וחיבה. גם עכשיו החיים שלי מתנהלים בצורה די שגרתית - לימודים\ עבודה\שינה (ימי חול), ניקיון\אינטרנט\ טלויזיה (סופ"ש) -ו זהו!
והאמת כל יום זה אותו התקליט. העניין הוא שאני לא מרגישה שאני צריכה להשתנות - אני פשוט יודעת את זה! לא יודעת איך להסביר, אבל יש כאן משהו מסריח בשגרה הזאת. אני לא מסוגלת שלא לקשר את זה לרגש. הרבה פעמים אני בוכה ואני על כך שאני צריכה לעשות משהו עם התחושה הזאת, למלא את הריקנות במשהו שחסר לי. לפחות עכשיו הוקל לי אחרי שהבנתי את פשר ההתרחקות של אנשים ממני - יש בהם משהו חי ופועם שחסר בי, יש להם - לב!
אני בנאדם קר וחסר רגישות (לפעמים אפילו אכזר). וזה לא עוזר להתחיל לחבב אחרים או לעניק להם מעצמי - כי זה לא בא לי בנוח, בטבעי, גם אחרי שאני עושה זאת - אני מרגישה לא אני עצמי. נכון, אז למדתי כל החיים להיות לבד. אין לי אף אחד לדבר אליו (אני מתכוונת דברים שלא מספרים לכל אחד או אפילו לחברה' מהעבודה או ללימודים). הפורום זה המקום היחדי (
) בו אני שופכת את הדברים בצורה כזאת, זה אכן נותן פורקן מסויים (אמנם בצורה הכי שטחית ווירטואלית שיש - אבל לפחות משהו...), וזה לא משנה כמה אני אנסה לשכע את עצמי שבאמת קיים עבורי כאן המקום הכי בטוח ולא ביקורתי (וזאת הסיבה למה אנשים רבים כל כך נוהרים אל הפורומים בעת מצוקה), אבל איפשהו בתוך תוכי.... זה מהווה גם סוג של בריחה ואי התמודדות עם עצמי ועם המציאות. אז עכשיו אחרי שברור לי ( בצורה הכי מעורפלת שיש) למה אין לי חברים (אפילו חבר\ה אמיתית אחת) ולמה אני מוצאת את עצמי תמיד בצד, חוץ מדמעות, אני לא מצליחה להגיע לנקודה המרכזית כלשהי... כנראה יש משהו ממכר בכל הסבל והכאב הזה שאדם מביא על עצמו, אחת הסיבות שאני יכולה לעלות על דעתי היא שישנם אנשים אשר יכולים ללמוד את שיעורי החיים רק בדרך הכי קשה שיכולה להיות (כי מי שלא יודע ללמוד מטוב - ילמד מרע).. .. האם זה נשמע הגיוני שבאדם יכאיב לעצמו נפשית בצורה הכי מתעללת שיש ?! כלומר בגלל שהוא לא יודע להרגיש שום דבר אחר (והרי הוא חייב להרגיש מ-ש-ה-ו ) אז ברירת המחדל המתבקשת היא - סבל וייסורים! בינתיים לא מצאתי שום הסבר אפשרי הגיוני אחר שיוכל לתת סיבה למה אני מביאה את עצמי את כל הדברים השליליים כמו התעללויות, השפלות, התרחקות של אנשים ותחושות נחיתות הללו (מעגל שחוזר על עצמו באופן קבוע) ומה הסבל משרת אצלי.- את הרגש!!! הגיוני, לא?
 

FourthWay

New member
התאהבות בסבל...

קל להתאהב בסבל, מכיוון שהסבל מפעיל את המערכת הרגשית באופן חזק ומתמיד. באופן הזה, למעשה אנחנו מורידים מעצמנו את האחריות להפעיל את הרגש באופן מודע, ולהזין אותו באופן בריא יותר. ולמה? כי הזנה מודעת שכזאת דורשת מאמץ. לעומת זאת, לסבול אפשר בקלות רבה ביותר, בלי שום מאמץ - רק ע"י המשך הפעילות האוטומטית של המערכת שלנו. למעשה, התאהבות בסבל היא אחת המחלות הקשות והנפוצות ביותר. אנשים אומרים שהם רוצים להפסיק לסבול, אבל דוחים כל אלטרנטיבה ודרך שתוצע להם. הסבל הופך להיות לבן מפשחה, לאהוב, אשר מלווה תמיד ולעולם לא עוזב. הוא מעניק הרגשת חמימות ומוכרות. פעמים רבות הוא גורם לנו להרגיש אציליים ומיוחדים - שהרי אין אדם שיבין את ה-"סבל העמוק" שלנו. הוא מאפשר לנו לרחם על עצמנו - וכולנו הרי זקוקים לרחמים, לא? באופן פרדוקסלי, דווקא הסבל פעמים רבות הוא זה שמגדיר אותנו והוא זה שמעניק לנו תחושה של "עוצמה פנימית" - מן ניפוח מלאכותי שכזה של האגו. וכל זה קורה מדוע? מכיוון שקשה לנו למצוא אלטרנטיבות. מכיוון שקשה לצאת אל העולם ולפעול בתוכו - באמת לפעול. מכיוון שנדמה לנו שיש לנו באמת מה להפסיד, וגם מכיוון ששיכנעו אותנו שמה שאנחנו רואים בעולם, זה גם מה שיש, ואין בלתו. בכל מקרה, יהיו הסיבות אשר יהיו, אחד הקורבנות המשמעותיים ביותר שאדם צריך להקריב כאשר הוא מעוניין להגיע למודעות משמעותית כלשהי, כשהוא מעוניין לשחרר ולו חלק מהכבלים הנפשיים שלו, זה להקריב את הסבל שלו. מה זה אומר? זה אומר שאדם חייב להלחם עם הנטייה שלו לאהוב את הסבל של עצמו. הוא צריך להמנע מכל גלוריפיקציה של הסבל ומכל התחממות באורו האפל. הוא חייב למצוא דרכי פעולה שישנו את הגורמים (החיצוניים והפנימיים) של הסבל - כלל שהוא רק יכול. לשם כך ייתכן שהוא גם יצטרך להיות מוכן לעשות דברים שהוא חושב שהם "לא שייכים לו" ולא משפקים את ה-"אני" שלו. אדם שתקוע עם הגדרה עצמית מלאכותית, ועם הרגלים מכאניים שמביאים אותו לסבל חוזר ונשנה - אדם כזה חייב להיות מוכן להחליף את הסבל שמדומה שלו בסבל אמיתי. להחליף את הסבל הלא-מודע והמכאני בסבל מודע של מאמץ לעבר מטרה מסויימת. דני
 
התמכרות לסבל

את החלק הראשון של הודעתך הבנתי, וזה גם די מדבר אלי,, כי זיהיתי תחושות אלו בגופי, אך החלק השני פחות מובן לי, אתה אומר ש על מנת להגיע למודעות עצמית על האדם "למצוא דרכי פעולה שישנו את הגורמים (החיצוניים והפנימיים) של הסבל - כלל שהוא רק יכול." למה הכוונה גורמים חיצוניים ופנימיים? אולי הם הגורמים הנפשיים (פנימי) או משפחה (חיצוני)? ועוד דבר: "אדם שתקוע עם הגדרה עצמית מלאכותית, ועם הרגלים מכאניים שמביאים אותו לסבל חוזר ונשנה - אדם כזה חייב להיות מוכן להחליף את הסבל שמדומה שלו בסבל אמיתי. להחליף את הסבל הלא-מודע והמכאני בסבל מודע של מאמץ לעבר מטרה מסויימת" להחליף סבל מדומה בסבל אמיתי? מה זה סבל אמיתי? להחליף את הסבל הלא מודע במודע? מבינה שאתה סטודנט לפילוסופיה
 

FourthWay

New member
הבהרות...

שוב שלום, ראשית כל, חוששני שאינני סטודנט לפילוסופיה, אם כי באמתחתי ישנם מספר קורסים בנושא - אך לא משם אני שואב את ההשראה שלי. בכל מקרה, אכן הבנת נכון, פחות או יותר, את ענין הגורמים החיצוניים והפנימיים. חשוב להדגיש, שברוב המקרים, שינוי מהותי יכול לבוא רק משינוי של ATTITUDES פנימיים. אמנם במקרים מסויימים ניתן לשנות חלק מהגורמים החיצוננים שגורמים לסבל מיותר, ולעיתים זה אף קריטי (אדם שגודל בסביבה מלאה ברשמים שליליים לא ממש יכול לעבוד על עצמו באופן יעיל). אך בסופו של דבר, אם אדם מאוד מפוצל בתוך עצמו, בסופו של דבר הלא-מודע שלו יוקרן בדרך זו או אחרת על סביבתו והוא "ימצא" (או ימצאו אותו) גורמים חיצוניים חדשים שימשיכו להציג בפניו את הדרמה הפנימית שלו. סבל מיותר הוא סבל שלא מקדם אותנו לשום מקום. זהו סבל שלא נובע מהחלטה מודעת שלנו, אלא מתוך הרגלים אוטומטיים ודפוסי מחשבה ורגש שגויים. סבל "אמיתי", לעומת זאת, הוא סבל מודע אשר אדם בחר בתור "קורבן לעולם" - כדי להגיע ליע מסויים שהוא מהותי עבור אותו אדם. אפשר לנסות להמחיש זאת בעזרת סטודנט שבוחר להשקיע שבוע מחייו כדי ללמוד למבחן קשה. הוא סובל במשך שבוע, אז הוא יודע *בשביל מה* הוא סובל. כמובן שאותה למידה יכולה להיות גם סבל מיותר, אם היא נובעת מתוך איזו קומפולסיה פנימית להצטיינות או הרגלי "חרישה", בלי שלמבחן הזה תהיה השלכה משמעותית על המשך לימודיו או שאין צורך בהשקעה כזאת (כי המבחן קל) - ואז הוא מבזבז את האנרגיות שלו ונכנס למצב של סבל "לא אמיתי". אמיתיות של סבל, אם כן, נמדדת בתכליתו ובמודעות האדם לאותה תכלית. ז"א - אי אפשר לדעת מתוך סיטואציה מסויימת האם סבל הוא מודע או לא, ללא הכרת האדם הסובל לעומק.כמו כן, סבל אמיתי לרוב נובע ממאמץ מהותי - ז"א, הוא סבל אקטיבי ולא פאסיבי. נקודה חשובה שיש לזכור בכל זה, היא שלא ניתן להמלט מהסבל. למעשה, מה שגורם להרבה סבל הוא הנסיון לברוח מסבל וכאב מדומיינים. אבל אדם יכול לבחור (לא, זה ממש לא קל) להחליף את הסבל שלא-מודע שלו, בסבל מודע - ובשביל זה הוא לרוב יצטרך לעשות שינויים לא קטנים בעצמו (ואולי אף בסביבתו). דני
 

angela8

New member
קראתי

באחת ההודעות שלך שאתה אומר כי קל לנו להתאהב בסבל כי הוא מגדיר אותנו בעוצמה חזקה יותר. אני מרגישה אינטואיטיבית שזה אכן כך. בכלל אפשר לראות כמה הערצה של לסבל בתרבות. מה שאני תוהה לגביו זה עניין ההגדרה. חשבתי לעצמי, כי השורש פה הוא הצורך בהגדרה. וההצמדות למה שבחוויה של כל אחד הגדירה אותו (יש כאלה שמה שמגדיר אותם זה דווקא תחושות חיוביות.) נדמה לי שיש אלמנט של הרגל חזק. המאבק הוא למעשה בהרגלי החשיבה והחוויה.
 

FourthWay

New member
אכן חלק מהמאבק הוא בהרגלים...

זהו בהחלט נדבך מרכזי במאבק לחופש גדול יותר. חשוב לבחון את ההרגלים המעשיים והמחשביים שלנו ולבדוק מי מהם טוב להתפתחות שלנו ומי מהם מפריע. כמובן שלפני כן צריך להבין את מהותה של אותה התפתחות ואם אנחנו בכלל מעוניינים בה. מאבק קשה יותר הוא לפעמים המבאבק ב-ATTITUDES שיש לנו לגבי העולם ובמיוחד לגבי עצמנו. מאוד קשה לוותר על כל מיני פנטזיות שבנינו במשך השנים. וזה נכון שאפשר לפתח גם הגדרה עצמית שמבוססת על "חיוביות" בלבד ("הכל לטובה"). גם הגדרה עצמית כזאת עלולה להיות בעייתית אם היא נוקשה ומסרבת להכיר בצד ה-"אפל" של ההווייה האנושית. בכל מקרה, לא מעט אנשים שמגדירים עצמם "רוחניים" מנסים בכל כוחם (מה שנפתס בעיני כמוגזם לעיתים קרובות) לחשוב רק על דברים חיוביים ולהתעסק רק בדברים חיוביים, ובורחים מכל סממן של ביקורת - גם כאשר כאלה נדרשים. אולי בגלל זה יש כל כך הרבה חומר "אפל" בכל התחום ה-"רוחני", כמו כתות דסטרוקטיביות למיניהן. דני דני
 

angela8

New member
כן אני מסכימה

הבעיה היא בנוקשות ההגדרה, מה שסקרן אותי זה מאיפה בא הצורך בכלל בהדגרה. נראה כאילו פה הבעיה מסתתרת.
 

FourthWay

New member
צורך בהגדרה...

נובע לדעתי בחלקו מכך שאנחנו מאוד מאוד מפוצלים בתוך עצמנו. אין לרוב האנשים באמת אחדות פנימית - השכל לא מדבר עם הרגשה, הרגש לא מדבר עם הגוף, וגם בתוך האזורים האלה יש לא מעט מאבקים. אדם קם בבוקר עם החלטה כשהי לגבי חייו, ועד הערב הוא כבר שכח אותה ועושה בדיוק ההפך. לכן אולי אנשים מחפשים באופן כה נואש אחרי משהו שיאחד אותם. גם אם אינם מודעים לפיצול הפנימי בתוכם\ הם עדיין חשים בו ברמה מסויימת, ולכן מחפשים הגדרה חיצונית כלשהי כדי שתיצור "מסגרת" ותאחד את כל החלקים המופרדים. זו יכולה להיות הזדהות עם מדינה, קבוצה, דת וכו'. הרבה יותר קל למצוא הגדרה חיצונית מלאכותית, מאשר ליצור אחידות פנימית. וכך גם הסבל הופך להיות למשהו שיכול להוות הגדרה "חיצונית" שכזאת.... דני
 
סבל מודע

אמרת כי: "אם אדם מאוד מפוצל בתוך עצמו, בסופו של דבר הלא-מודע שלו יוקרן בדרך זו או אחרת על סביבתו והוא "ימצא" (או ימצאו אותו) גורמים חיצוניים חדשים שימשיכו להציג בפניו את הדרמה הפנימית שלו". אדם מפוצל בתוך עצמו? בחיי! זה בדיוק המקרה שלי! אני אכן בלי להבין למה, מושכת לחיי עוד ועוד גורמים חיצוניים אשר ממשיכים להציג את הדרמה הפנימית שלי! זה יכול להסביר למה אני נמשכת לסיטואציות של סבל. מה גם אמרת כי אי אפשר להמלט מהסבל. זה נכון, מסכימה שלסבל יש תפקיד. אדם יכול לבחור בין סבל מודע ללא מודע ועל כן יהיה עליו לעשות שינויים בעצמו, אילו שינויים? וכיצד אדם יכול לעשות את הסינון הזה בין המודע ללא מודע? חייבת לציין שאני מעריכה את התשובות שלך
ובעיני אתה איש חכם. שבוע טוב!
 

FourthWay

New member
נסיון לתשובות...

השאלות שאת שואלת כבר נוגעים לרמה הפרקטית, ולכן יהיה קשה יותר לתת להן תשובות מדוייקות. מה גם, שלא ידוע לי ממש על "מתכונים" פשוטים שעובדים עבור כל אדם בכל סיטואציה, כך שתשובה טובה תצטרך להתבסס על הכרת האדם השואל, יכולותיו, מגבלותיו, וטיפוסו הכללי. בכל אופן, השינויים שלרוב נדרשים הן פיתוח גישות מחשבתיות (ATTITUDES) אשר יצרו מן "תמרורי" אזהרה שנועדו למנוע הפעלה בלתי מבוקרת ואוטומטית של המערכת הרגשית. הרגש הוא מהיר יותר מהשכל, מה שמקשה מאוד על שליטה ישירה עליו דרך תובנות מחשבתיות כאלה ואחרות. לכן נדרש פיתוח של גישות כלליות רציפות ועמידות, כדי שיהוו מן קירות חוסמים בפני הפעלתן האוטומטית של המערכות הלא-מודעות. מעבר לכך, אדם נדרש להתמודד עם המחיצות הפנימיות שלו. המחיצות הפנימיות הן אלה אשר מונועות ממנו לראות חלקים מוסיימים של עצמו כאשר הוא במצב X ולהפך, כשהו במצב Y. אדם צריך להתחיל לעבוד על "לזכור" את התמונה השלמה של עצמו. זה תהליך שיכול להיות מלווה בלא מעט כאב רגשי. אדם צריך להיות מוכן להקריב את שלוות הנפש שלו לזמן מה. לוותר על כל מיני סיפורים יפים שהוא אוהב לספר לעצמו, לוותר על כל מיני חלומות ופנטזיות. אבל שוב - כל אלה רק תשובות תאורתיות כלליות, שלא ממש מוסיפות הרבה. במציאות מדובר על תהליך מתמשך, שבו אדם נתקל במשוכות ונדרש לטפס מעליהן. לפעמים הוא מצליח, ולפעמים הוא לא, והוא חוזר למשוכה קודמת. הדבר החשוב אולי, הוא שאדם שמבקש לעבור את השינוי הזה בתוף עצמו, תריך באמת להבין *מדוע* הוא עושה את כל זה בכלל. חייבת להיות לו מוטיבציה מאוד גבוהה. הוא צריך להרגיש שזה הדבר הכי חשוב בעולם בשבילו. אם הוא לא יהיה מלא בהרגשה הזו, אם הוא לא ירגיש תחושה כלשהי של "משמעות", אם לא ירגיש "חובה" כלשהי כלפי העולם (לא רק כלפי עצמו) - אז יהיה לו מאוד קשה להתמיד בתהליך שכזה. לגבי ההפרדה בין סבל מודע ללא מודע, זה אולי טיפה קל יותר (ברמה ההבנתית/ניתוחית). אדם צריך להבין, לשם כך, האם יש לו דרך כלשהי בעולם הזה, ומה הדרישות של הדרך הזאת. אם הוא יבין זאת (או לפחות יקבל רעיון כללי ראשוני), יוכל הוא לשאול את עצמו לגבי כל סבל:"האם סבל זה טורם להתקדמות בדרך, או מעכב את ההקדמות?". סבל שתורם הוא סבל מודע. סבל שלא תורם הוא סבל מכאני. כמובן שזה עניין של ניסוי וטעיה מתמשכים. אמונה אמיתית היא סוג של ניסוי וטעיה מתמידים - חיים על דרך הסבירות. כמו כן, אם אדם צפה סבל מראש, ומבין שהוא חלק ממחיר שהוא נדרש לשלם עבור מעשיו, אז גם סביר שזהו סבל "טוב". ואם הוא רואה, שאותו סוג של סבל חוזר שוב ושוב למרות כל כוונותיו הטובות, אז כנראה שמדובר שוב שמחיר שנגבה מאותו אדם - מכיוון שהוא לא היה מוכן לשלם שום מחיר תמורת פעולותיו. ולשלם תמיד חייבים. אי אפשר לקבל שום דבר משמעותי בחינם. דני
 

FourthWay

New member
אה, ותודה..:)

זה תמיד נעים לשמוע שאני נתפס כאדם חכם, אם כי אני לא ממש משוכנע שאני אכן כזה... דני
 
למעלה