לי מעט קשה לומר
משום שהורי התעקשו על כך שאחי יגור בדירה נפרדת, כבר משלב מוקדם אחרי שהסתיימו האשפוזים. מאחר והוא גם טיפוס עצמאי, זה היה נוח לכל הצדדים. התקופה שבה הוא היה בבית, במיוחד בין אשפוזים, היתה מאוד קשה. הוא היה מציק לנו, שורץ כל היום בחוסר מעש, מתנהג כמו איזה שייח' סעודי (תביאו לי, תעשו לי..) - וכמובן כל הקונסטלציה הזו יצרה מתח מאוד גדול. בין מסגרת שיקומית שכוללת מגורים (כמו הוסטל) ובין להשאר בבית, יש כמה אופציות ביניים, ואני לא יודעת עד כמה הן פופולריות. השאלה כמובן מה מתאים לכל אחד (בהתאם ליכולת שלו או שלה להסתדר בעצמו, לקנות לעצמו משהו לאכול, לנקות קצת וכיו"ב) ומה שמתאים לסביבה בין אם המשפחה הקרובה ובין אם הקהילה בכללותה. באופן אישי, אני חושבת שלהשאר בבית, במיוחד בגיל מבוגר (אצל אח שלי התפרצה המחלה בזמן השירות הצבאי, ואז במשך כמה שנים הוא נכנס ויצא מאשפוז) זה מאוד בעייתי. דבר ראשון, יש לזכור, שההורים גם הם מזדקנים עם השנים, וקשה להם לטפל במי שלעתים מתנהג כמו ילד מגודל. בנוסף, ההורים לא יהיו כאן תמיד (למרות מה שאולי היינו מעדיפים לחשוב), וכדאי להכין את בן המשפחה החולה/הפגוע מבעוד מועד לצורך האפשרי להתמודד עם החיים העצמאיים.
