נעים מאוד, לין..
יש משהו בשליחת הודעה לפורום גרושים גרושות. זה רגע ההכרה הזה, שהינה, גם אני פה. אני עוקבת מזה זמן מה אחר ההתרחשות בפורום התוסס והכייפי הזה. משהו בהצתרפות רק עושה לי צביטה בלב בגלל נסיבות החיים. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים ספורים שאני אמצא את עצמי רחוקה שנות אור מהחיים שלי, הייתי צוחקת. אבל זה קרה. אני בת 33 אמא לילד בן שנתיים. היינו זוג יפה שתכנן עתיד וחיים טובים יותר. המפלה באה בהדרגה, בלי להיכנס ליותר מידי פרטים, היום אני לבד. בגלל שמעולם לא התחתנו רישמית אין כאן גירושים רישמיים. אבל אנחנו 6 שנים ביחד, ועכשו, אני לבד. מחר אני עוברת לדירה חדשה שמצאתי בלחץ הנסיבות. משהו מדכא ורחוק נורא ממה שאיחלתי לעצמי. זה מוזר כי אני ממחר אהייה בה רק עם הבן שלי , ובעדיו. יהיה כל כך מוזר לישון לבד. הוא עוד ברקע בסביבה.. אמר שישן אצל חבר כדי להיות קרוב אלינו עד הלימודים שלו בעיר אחרת באוקטובר. הוא אמור לעזור לי לסדר את הדירה, והוא משתף פעולה מאוד נחמד אלי. אבל האמת הפשוטה היא, שהוא פשוט לא אוהב אותי יותר. מאס בי. אומר שכבר לא כייף לחזור הביתה, עשה ממני קלפטע. ואני מרגישה כל כך מגעיל כמו שלא הרגשתי אף פעם. בעיניים שלו אני לא יפה, שמנה, בורה, משעממת. א קונה את הבולשיט הזה של "עדיין אוהב אותך".. אז למה אתה מאמלל אותי כל כך? למה אתה מוצא עיניין בבחורות אחרות במקום לטפח את הזוגיות שלנו? אין כאן סיפור של בגידה, הוא בן אדם מוסרי, הוא קודם יעזוב אותי ואז יפנה את עצמו לבחורות אחרות. לילות שלמים אני לא ישנה, מרגישה כל כך אפס, כל כך מושפלת. אני אוהבת אותו עד כלות, אין לי שליטה על הרגשות שלי וזה אוכל אותי מבפנים היה לי יותר קל אם הייתי מצליחה לשנוא אותו להיות אדישה כלפיו להרגיש שאני יכולה להמשיך הלאה... הוא החיים שלי, האהבה הכי גדולה שלי, הוא האור בחיי. לאבד אותו הורג אותי מבפנים, אני מרגישה שאני מתה לאט ובייסורים. השקט מכלה אותי , גומר לי את החמצן שלי. אני נטולת כוחות. אין ביננו סצנות והכל נעשה בכבוד. אין התקטננות, אין ריבים. רק שתיקה של הסכמה והיהירות שלו. אמר שהוא צריך לצאת מהמערכת יחסים, למרות שרוב ימי החודש הוא בחו"ל מתוקף עבודתו, את מעט הלילות הוא מעדיף לעשות אצל חבר. בעצם הקשר היחיד ממנו שאני זוכה לו הוא בשביל הילד. אחרת לא הייתי רואה אותו בכלל. יתכן ובעוד זמן מה הוא יגיד שהוא רוצה להמשיך איתי הלאה. כרגע אני ממודרת מחייו והוא לא משתף אותי בכלום. לא יודעת עם מי הוא נפגש, מה הוא עושה, למה שולחים לו SMS באמצע הלילה.. אני כאן איתכם, כי אני חושבת שזה נגמר. לא חושבת שאוכל לקבל אותו אחרי כל הסבל שאני עוברת עכשיו. לילות בלי שינה, בכי לילות שלמים (בימים אני לא יכולה להרשות לעצמי) אין לי מנוחה ואני מרגישה כזאת סטירת לחי מצלצלת, שזה מה שאני קיבלתי אחרי 6 שנים... אז מבחינתי, אחרי תחושת המיאוס הזאת , צריך להיות חזקים להמשיך הלאה... אז למרות שלא זכיתי לרקוד על מדרגות הרבנות, אני מרגישה גרושה. ממודרת. דחוייה. אז נעים מאוד, אני לין...
יש משהו בשליחת הודעה לפורום גרושים גרושות. זה רגע ההכרה הזה, שהינה, גם אני פה. אני עוקבת מזה זמן מה אחר ההתרחשות בפורום התוסס והכייפי הזה. משהו בהצתרפות רק עושה לי צביטה בלב בגלל נסיבות החיים. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים ספורים שאני אמצא את עצמי רחוקה שנות אור מהחיים שלי, הייתי צוחקת. אבל זה קרה. אני בת 33 אמא לילד בן שנתיים. היינו זוג יפה שתכנן עתיד וחיים טובים יותר. המפלה באה בהדרגה, בלי להיכנס ליותר מידי פרטים, היום אני לבד. בגלל שמעולם לא התחתנו רישמית אין כאן גירושים רישמיים. אבל אנחנו 6 שנים ביחד, ועכשו, אני לבד. מחר אני עוברת לדירה חדשה שמצאתי בלחץ הנסיבות. משהו מדכא ורחוק נורא ממה שאיחלתי לעצמי. זה מוזר כי אני ממחר אהייה בה רק עם הבן שלי , ובעדיו. יהיה כל כך מוזר לישון לבד. הוא עוד ברקע בסביבה.. אמר שישן אצל חבר כדי להיות קרוב אלינו עד הלימודים שלו בעיר אחרת באוקטובר. הוא אמור לעזור לי לסדר את הדירה, והוא משתף פעולה מאוד נחמד אלי. אבל האמת הפשוטה היא, שהוא פשוט לא אוהב אותי יותר. מאס בי. אומר שכבר לא כייף לחזור הביתה, עשה ממני קלפטע. ואני מרגישה כל כך מגעיל כמו שלא הרגשתי אף פעם. בעיניים שלו אני לא יפה, שמנה, בורה, משעממת. א קונה את הבולשיט הזה של "עדיין אוהב אותך".. אז למה אתה מאמלל אותי כל כך? למה אתה מוצא עיניין בבחורות אחרות במקום לטפח את הזוגיות שלנו? אין כאן סיפור של בגידה, הוא בן אדם מוסרי, הוא קודם יעזוב אותי ואז יפנה את עצמו לבחורות אחרות. לילות שלמים אני לא ישנה, מרגישה כל כך אפס, כל כך מושפלת. אני אוהבת אותו עד כלות, אין לי שליטה על הרגשות שלי וזה אוכל אותי מבפנים היה לי יותר קל אם הייתי מצליחה לשנוא אותו להיות אדישה כלפיו להרגיש שאני יכולה להמשיך הלאה... הוא החיים שלי, האהבה הכי גדולה שלי, הוא האור בחיי. לאבד אותו הורג אותי מבפנים, אני מרגישה שאני מתה לאט ובייסורים. השקט מכלה אותי , גומר לי את החמצן שלי. אני נטולת כוחות. אין ביננו סצנות והכל נעשה בכבוד. אין התקטננות, אין ריבים. רק שתיקה של הסכמה והיהירות שלו. אמר שהוא צריך לצאת מהמערכת יחסים, למרות שרוב ימי החודש הוא בחו"ל מתוקף עבודתו, את מעט הלילות הוא מעדיף לעשות אצל חבר. בעצם הקשר היחיד ממנו שאני זוכה לו הוא בשביל הילד. אחרת לא הייתי רואה אותו בכלל. יתכן ובעוד זמן מה הוא יגיד שהוא רוצה להמשיך איתי הלאה. כרגע אני ממודרת מחייו והוא לא משתף אותי בכלום. לא יודעת עם מי הוא נפגש, מה הוא עושה, למה שולחים לו SMS באמצע הלילה.. אני כאן איתכם, כי אני חושבת שזה נגמר. לא חושבת שאוכל לקבל אותו אחרי כל הסבל שאני עוברת עכשיו. לילות בלי שינה, בכי לילות שלמים (בימים אני לא יכולה להרשות לעצמי) אין לי מנוחה ואני מרגישה כזאת סטירת לחי מצלצלת, שזה מה שאני קיבלתי אחרי 6 שנים... אז מבחינתי, אחרי תחושת המיאוס הזאת , צריך להיות חזקים להמשיך הלאה... אז למרות שלא זכיתי לרקוד על מדרגות הרבנות, אני מרגישה גרושה. ממודרת. דחוייה. אז נעים מאוד, אני לין...
