נעים מאוד, ליאל.
לא ככה רציתי להציג את עצמי בפניכם, כבר כמה זמן שחשבתי על זה אבל לא ידעתי אם יש לי כאן מקום, כי אני רק בת 16 וחצי (י"א), אבל אני מרגישה צורך לפרוק ויכול להיות שזה מקום מתאים. אני רק אתן בקצרה רקע כדי שתבינו יותר - אובחנתי לפני כחודש ע"י פסיכיאטר מומחה להפרעת קשב, באבחנה מבדלת, כי יש לי היסטוריה של OCD וחרדה חברתית שהייתה לי התפרצות קשה שלהם לפני כשלוש שנים, אבל ההורים העלימו עין (עדיין אצלנו טיפול פסיכיאטרי זה משהו שלא מתקרבים אליו, כדורי הרגעה למקרי חירום נזכרו לתת לי רק עכשיו) ולא טופלתי עד לפני חצי שנה כשגיליתי בעצמי מה קרה והתפרצתי על אמא שלי.. היא לקחה אותי לפסיכולוג, אבל אז זה כבר היה אחרי השלב הקשה ואחרי שכבר מצאתי את הכלים לדחוק את זה בדרכים שלי.. ועד לפני חודש הייתי כבר בסדר חוץ ממקרים בודדים מידי פעם.. הקונצרטה עוררה שוב את החרדה ועשתה לי בעיות.. לפני יומיים עברתי לריטלין רגיל ו-LA. נראה לי מספיק כדי להבין את ההמשך (התחלתי את ההודעה בפורום ADHD ואני אמשיך עכשיו). [האם הגיוני שבין ימים שונים (בהם כמובן מצבי רוח ותנאים שונים) יהיה צורך במינון שונה? שלשום ריטלין רגיל של 10 מ"ג חולל אצלי פלאים, לא הייתה לו שום השפעה עליי מלבד ריכוז טהור. ואילו היום לקחתי 10 מ"ג ודווקא הואטתי מבחינת תהליכי חשיבה וגם הייתה עייפות קלה, כמו בתיאורים של מינון חסר, אז החלטתי לנסות להוסיף 5 מ"ג ולראות מה יקרה, ואכן, הרגשתי שינוי, העייפות נעלמה והריכוז קצת חזר (אם כי ממש לא כמו לפני יומיים).] אני מצטערת על כל ההודעות החדשות והשאלות, פשוט שכל יום יש דברים חדשים.. השינויים כל כך קיצוניים, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. יום אחד זה משפיע נהדר, יום אחד אני מוצאת את עצמי כל היום בוכה ומתוסכלת, פתאום מוצפת חרדה ונכנסת להתקפים.. פתאום נפילות מטורפות., אתמול למשל לקחתי LA בפעם הראשונה ואין לי מושג איך הוא פעל בכלל - הרגשתי את זה מתחיל ונאלצתי לקחת קלונקס (בפעם הראשונה אחרי שהפסיכי' רשם לי ביום שלישי) וזה הציל אותי, וזה כל כך מדאיג אותי, כי זו תרופה מאוד ממכרת, ואני מאוד נענית לדחפים רגעיים בלי לחשוב, גם אם מה שאני עומדת לעשות נוגד עקרונות והחלטות שלי.. ואני חושבת שאני יכולה להתמכר לדברים בקלות.. זה קרה בעבר עם סיגריות ואלכוהול, לא ברמה גבוהה ומזיקה ולא ברמה של התמכרות, אבל כמו שאמרתי - ע"פ דחפים רגעיים ובניגוד למה שהייתי מחליטה אם הייתי חושבת ולא נסחפת עם הדחף. אז אני מפחדת שאני אצטרך שוב מחר או מחרתיים ואקח, ויום אחרי זה, ואקח.. ובמקום שהמצב יתייצב באמת אני אחיה על כדורי הרגעה. אבל די, זה לא רלוונטי. אני פשוט מודאגת. וזה מערער אותי. אני מעורערת גם ככה וזה רק מוסיף, או שדווקא הייתי כבר קצת יציבה וזה שוב זרק אותי? אבל בלי זה - אני נעל, אני לא עושה כלום עם עצמי, אפילו שהלימודים הם בראש סדר העדיפויות שלי (ולא בגלל ההורים או המורים, אלא בגלל עצמי. זה באמת חשוב לי.). ואיך הציונים התחילו לעלות עכשיו! טבעי לחשוב שזה קשור, אני לגמרי חושבת שזה קשור, זה ברור. אבל אם לא? אם לא.. אולי לא. אולי אני סתם מייללת. אולי אפילו אין לי ADHD ואני סתם בדרך להיות מקרה אבוד, באמת שאני לא יודעת, אני לא יודעת! והנה עכשיו אני שוב בוכה. ודווקא אחרי שהיה לי סופשבוע כל כך טוב ובאמת נהניתי, ועשיתי טוב לאנשים שאני אוהבת, ושמחתי כל כך, אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה באמת נהניתי ככה עם אנשים ולא בעיקר זייפתי אפילו שהייתי אמורה ליהנות. וחשבתי שוב שזהו, מסתדר, אבל הנה אני שוב מבולבלת ומרגישה רע, ולא יודעת לאן ללכת כבר, כי אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה בעיות רגשיות וההפרעה הארורה הזאת ואני, אני, אני, אני פשוט כל כך דפוקה, ואני לא רוצה לטפל בעצמי, אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג - אתמול שפכתי את עצמי לתוך דף ועליתי על יותר דברים מאשר בכל הפגישות עם הפסיכולוגית העושקת הזאת יחד. אני רוצה שקט. אני רוצה סתם, שהכל יהיה רגיל כזה. אבל זה הרגיל שלי. אולי זה סתם. אולי אני סתם. אולי אני סתם מכשילה את עצמי. אולי אני סתם מטומטמת. אלוהים, כמה שנמאס לי מזה. מעצמי. מהכל. אני טיפסתי מהתהום של האוסי והחרדה (וכמובן הדיכאון), מהגיהנום הזה שאי אפשר לתאר במילים!! לעזאזל!!! למה אני מתעצבנת ככה??? אוף!!!! טיפסתי מזה בסופו של דבר לבד, בצעדים קטנים, בקרבות קטנים, בהתעוררות והתפכחות!! לבד!! זה אמור להגיד שאני חזקה, לא?? כן! זה אמור!! אז למה פה עדיין אני אותה ילדה קטנה ומטומטמת. אותו זבל. חזקה עאלק. סתם טיפשה ועלובה, זה פשוט עצוב מה שקורה כאן. אני לא אכנס שוב לדיכאון. אני לא. אני אתפוס את עצמי בידיים.. כן, אבל כל פעם אני "תופסת את עצמי בידיים", ואז בא מחר או מחרתיים.. ושוב.. משהו קורה שם בפנים ודי אין לי כוח לכתוב יותר או לחשוב אני לא אקח קלונקס, זה בשביל להרגיע חרדה, לא דמעות ובלבול וטיפשות ועכשיו אני לא יודעת מה קורה לי, אני חושבת שהראש שלי נכבה פתאום אולי קשור בריטלין, אולי לא יודעת זה מוזר הפסקתי לחשוב מרגישה קצת יותר טוב.
לא ככה רציתי להציג את עצמי בפניכם, כבר כמה זמן שחשבתי על זה אבל לא ידעתי אם יש לי כאן מקום, כי אני רק בת 16 וחצי (י"א), אבל אני מרגישה צורך לפרוק ויכול להיות שזה מקום מתאים. אני רק אתן בקצרה רקע כדי שתבינו יותר - אובחנתי לפני כחודש ע"י פסיכיאטר מומחה להפרעת קשב, באבחנה מבדלת, כי יש לי היסטוריה של OCD וחרדה חברתית שהייתה לי התפרצות קשה שלהם לפני כשלוש שנים, אבל ההורים העלימו עין (עדיין אצלנו טיפול פסיכיאטרי זה משהו שלא מתקרבים אליו, כדורי הרגעה למקרי חירום נזכרו לתת לי רק עכשיו) ולא טופלתי עד לפני חצי שנה כשגיליתי בעצמי מה קרה והתפרצתי על אמא שלי.. היא לקחה אותי לפסיכולוג, אבל אז זה כבר היה אחרי השלב הקשה ואחרי שכבר מצאתי את הכלים לדחוק את זה בדרכים שלי.. ועד לפני חודש הייתי כבר בסדר חוץ ממקרים בודדים מידי פעם.. הקונצרטה עוררה שוב את החרדה ועשתה לי בעיות.. לפני יומיים עברתי לריטלין רגיל ו-LA. נראה לי מספיק כדי להבין את ההמשך (התחלתי את ההודעה בפורום ADHD ואני אמשיך עכשיו). [האם הגיוני שבין ימים שונים (בהם כמובן מצבי רוח ותנאים שונים) יהיה צורך במינון שונה? שלשום ריטלין רגיל של 10 מ"ג חולל אצלי פלאים, לא הייתה לו שום השפעה עליי מלבד ריכוז טהור. ואילו היום לקחתי 10 מ"ג ודווקא הואטתי מבחינת תהליכי חשיבה וגם הייתה עייפות קלה, כמו בתיאורים של מינון חסר, אז החלטתי לנסות להוסיף 5 מ"ג ולראות מה יקרה, ואכן, הרגשתי שינוי, העייפות נעלמה והריכוז קצת חזר (אם כי ממש לא כמו לפני יומיים).] אני מצטערת על כל ההודעות החדשות והשאלות, פשוט שכל יום יש דברים חדשים.. השינויים כל כך קיצוניים, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. יום אחד זה משפיע נהדר, יום אחד אני מוצאת את עצמי כל היום בוכה ומתוסכלת, פתאום מוצפת חרדה ונכנסת להתקפים.. פתאום נפילות מטורפות., אתמול למשל לקחתי LA בפעם הראשונה ואין לי מושג איך הוא פעל בכלל - הרגשתי את זה מתחיל ונאלצתי לקחת קלונקס (בפעם הראשונה אחרי שהפסיכי' רשם לי ביום שלישי) וזה הציל אותי, וזה כל כך מדאיג אותי, כי זו תרופה מאוד ממכרת, ואני מאוד נענית לדחפים רגעיים בלי לחשוב, גם אם מה שאני עומדת לעשות נוגד עקרונות והחלטות שלי.. ואני חושבת שאני יכולה להתמכר לדברים בקלות.. זה קרה בעבר עם סיגריות ואלכוהול, לא ברמה גבוהה ומזיקה ולא ברמה של התמכרות, אבל כמו שאמרתי - ע"פ דחפים רגעיים ובניגוד למה שהייתי מחליטה אם הייתי חושבת ולא נסחפת עם הדחף. אז אני מפחדת שאני אצטרך שוב מחר או מחרתיים ואקח, ויום אחרי זה, ואקח.. ובמקום שהמצב יתייצב באמת אני אחיה על כדורי הרגעה. אבל די, זה לא רלוונטי. אני פשוט מודאגת. וזה מערער אותי. אני מעורערת גם ככה וזה רק מוסיף, או שדווקא הייתי כבר קצת יציבה וזה שוב זרק אותי? אבל בלי זה - אני נעל, אני לא עושה כלום עם עצמי, אפילו שהלימודים הם בראש סדר העדיפויות שלי (ולא בגלל ההורים או המורים, אלא בגלל עצמי. זה באמת חשוב לי.). ואיך הציונים התחילו לעלות עכשיו! טבעי לחשוב שזה קשור, אני לגמרי חושבת שזה קשור, זה ברור. אבל אם לא? אם לא.. אולי לא. אולי אני סתם מייללת. אולי אפילו אין לי ADHD ואני סתם בדרך להיות מקרה אבוד, באמת שאני לא יודעת, אני לא יודעת! והנה עכשיו אני שוב בוכה. ודווקא אחרי שהיה לי סופשבוע כל כך טוב ובאמת נהניתי, ועשיתי טוב לאנשים שאני אוהבת, ושמחתי כל כך, אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה באמת נהניתי ככה עם אנשים ולא בעיקר זייפתי אפילו שהייתי אמורה ליהנות. וחשבתי שוב שזהו, מסתדר, אבל הנה אני שוב מבולבלת ומרגישה רע, ולא יודעת לאן ללכת כבר, כי אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה בעיות רגשיות וההפרעה הארורה הזאת ואני, אני, אני, אני פשוט כל כך דפוקה, ואני לא רוצה לטפל בעצמי, אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג - אתמול שפכתי את עצמי לתוך דף ועליתי על יותר דברים מאשר בכל הפגישות עם הפסיכולוגית העושקת הזאת יחד. אני רוצה שקט. אני רוצה סתם, שהכל יהיה רגיל כזה. אבל זה הרגיל שלי. אולי זה סתם. אולי אני סתם. אולי אני סתם מכשילה את עצמי. אולי אני סתם מטומטמת. אלוהים, כמה שנמאס לי מזה. מעצמי. מהכל. אני טיפסתי מהתהום של האוסי והחרדה (וכמובן הדיכאון), מהגיהנום הזה שאי אפשר לתאר במילים!! לעזאזל!!! למה אני מתעצבנת ככה??? אוף!!!! טיפסתי מזה בסופו של דבר לבד, בצעדים קטנים, בקרבות קטנים, בהתעוררות והתפכחות!! לבד!! זה אמור להגיד שאני חזקה, לא?? כן! זה אמור!! אז למה פה עדיין אני אותה ילדה קטנה ומטומטמת. אותו זבל. חזקה עאלק. סתם טיפשה ועלובה, זה פשוט עצוב מה שקורה כאן. אני לא אכנס שוב לדיכאון. אני לא. אני אתפוס את עצמי בידיים.. כן, אבל כל פעם אני "תופסת את עצמי בידיים", ואז בא מחר או מחרתיים.. ושוב.. משהו קורה שם בפנים ודי אין לי כוח לכתוב יותר או לחשוב אני לא אקח קלונקס, זה בשביל להרגיע חרדה, לא דמעות ובלבול וטיפשות ועכשיו אני לא יודעת מה קורה לי, אני חושבת שהראש שלי נכבה פתאום אולי קשור בריטלין, אולי לא יודעת זה מוזר הפסקתי לחשוב מרגישה קצת יותר טוב.