נעורים לא רגילים

[Storm131]

נעורים לא רגילים

היום כשיש לי בבית בת בגיל ההתבגרות ואני חווה את מרד הנעורים שלה אני מרבה לחשוב על הנעורים הלא רגילים שהיו לי בצל מותה של אמא.הייתי כל כך בוגרת ומתחשבת באבא ובכל המצב שלא יכולתי להרשות לעצמי להשתולל ולמרוד.אני חושבת שזה הותיר בי משהו לא גמור,ואני אפילו נהנית מהמרד של בתי כאילו אני חווה את זה איתה.האם יש ביניכן כאלו שמרגישות משהו דומה?

 

[אחותו של שקספיר]

או , כן!

לא בהיבט הזה של "מרד נעורים" שפספסתי (לא בטוחה שהסיבה אצלי הייתה התחשבות באבא שלי) אלא בהיבטים אחרים "נורמליים" לחלוטין של הילדים שלי, שאני מבינה דרכם עד כמה "לא נורמלית" הייתה ההתבגרות שלי.

 

[סְקָאלִי]

מזדהה ...

גמני לדעתי "פסחתי" על מרד גיל הנעורים, לצערי. אני מבינה שזה דבר חשוב. אבל אני בדיוק הייתי "מגוייסת" ל"מאמץ המלחמתי". היינו יחידה משפחתית קטנה, אמא הייתה בבית חולים. אני נורא רציתי לעזור, ושאלתי את אבא שיבדל"א מה אני יכולה לעשות. הוא אמר שאני יכולה לא לעשות בעיות, וזו תהיה תרומה משמעותית. אז השתדלתי באמת לעשות כמה שפחות בעיות ... אני מתארת לעצמי שפה ושם הדגמתי התנהגויות של בת טיפש עשרה, היו לי ויכוחים וגחמות ודברים שמאפיינים את הגיל, אבל למרוד ממש לא היתה שאלה בלבד. הייתה עלי יותר מידי אחריות...

 

[איחוד האחת]

ילדה טובה

זוכרת שכשאבי נפטר - מעט לפני חנוכה - הייתי קטנה מאוד והפכתי להיות ילדה טובה כדי שגם אמא לא תעזוב....מתוך הפחד הנוראי שהיה בי, כנראה משהו שעובר על כל מי שעובר מוות של הורה. עם השנים כשנפטרה גם אמי והפעם היה זה כשהייתי בגיל ההתבגרות, נותרתי עם אחי הבוגר והייתי חייבת "לקחת" פיקוד על הבית וכבר לא הייתי ילדה/נערה כי אם זו שעושה הכל, שיכולה הכל (לימודים/בית/קניות/), זו שאמא הפקידה בידיה את כל המטלות שהיו שלה,ומתוך הידיעה כי כך היתה רוצה והלוא אמרה לי לפני מותה כי היא סומכת עלי שאשמור על אחי - שהיה מבוגר ממני ב 13 שנים!!! כי אני החזקה, היודעת, המבינה... ואני כמובן כמובן חייבת לעשות הכל הכי טוב...כמו שאמא היתה רוצה ועושה(בהרגשה הפנימית שלי). ברור שלחוות מרד נעורים או גיל התבגרות ירד מיד מהפרק, זה היה "לוקסוס" שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי. חוויתי עם שני בני, האחד עבר גיל זה כל כך בקלות שכמעט ולא ידעתי שקיים דבר כזה - למעט מה שראיתי אצל חברותי - ועם השני חוויתי, ועדיין חווה ודרכם מבינה כל כך מה הפסדתי אז....אבל הרי לא רק את זה הפסדנו כל הבנות שאיבדו את אימותיהן וגדלו בצל השכול והאובדן. עם זאת, בהסתכלות מהצד החיובי, אני יודעת ש"הרווח" שלי היה היכולת להיות עצמאית, ללמוד לקבל החלטות לבד, ודברים רבים שנאלצתי ללמוד ולדעת, מתוך אותו חוסר הברירה, לעומת חברותי שגדלו בחממה. אילו הייתי צריכה לבחור ברגע זה, ברור שהייתי בוחרת לגדול עם הורי, אך מאחר ועשיתי זאת אחרת בוחרת ומנסה למצוא את החיובי בדרך שעברתי. אבל כמובן מזדהה עם כל אותן שיודעות שחיינו השתנו והפכו לאחרים מבלי לחוות דברים רבים בדרך...

 

[סְקָאלִי]

אכן

יש נטיה בקרב ילדים קטנים שחווים מוות של הורה בגיל צעיר, להדגים התנהגות טובה כל כך, כדי שלא יעזבו אותם שוב. ילד קטן נוטה לעתים קרובות לפנות למחשבה מיסטית או מאגית, ולהאמין שהאובדן קרה באשמתו - כי לא היה ילד טוב, או כי בסתר ליבו בשעת כעס הביע משאלה שההורה "יתנדף". כעת הילד מבקש "להבטיח" עצמו מפני אובדן נוסף, באמצעות ההתנהגות הטובה. אגב, יש ילדים קטנים שדוקא מדגימים התנהגות הפוכה - הם נעשים ילדים "רעים" מאוד, וההסבר שנותנים לכך הפסיכולוגים הוא שהם רוצים שאמא תצטרך לחזור ו"להציל" אותם מהמעשים הרעים שהם עושים.

 

[ה ס פ ק נ י ת]

הבחירה להיות ילדה רעה

הדברים שלך מעניינים בהקשר של הבחירה להיות "ילדה רעה". כי אני בחרתי דווקא במיקום הזה. הייתי מרדנית מאוד עוד לפני שחלתה, והמשכתי להיות מרדנית אפילו אחרי שחלתה - מאחר והיו לה בעיות לב ולא סרטן, המחלה שלה לא נראתה לי חמורה במיוחד. אחרי שמתה המשכתי להיות מרדנית עוד שנים רבות כלפי העולם. אני חושבת שהפסקתי להיות מרדנית רק אחרי שהבנתי שאין לי בעצם קהל אימהי שיתרגש מזה. אני חושבת שהפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו באמת לא בסדר אצלה, היה יומיים לפני שמתה, כשהייתה עייפה מדי מכדי להתעצבן על מעשי הנילוזים - שופינג פרוע של כמה בגדים מיותרים.

 

[yamyamon]

לספקנית

הצחקת אותיאיזה תאור מצחיק בת כמה היית?

 

[ה ס פ ק נ י ת]

בת 17 וחצי

 

[סְקָאלִי]

באמת הגדרת את זה ככה:

"אני חושבת שהפסקתי להיות מרדנית רק אחרי שהבנתי שאין לי בעצם קהל אימהי שיתרגש ." אני מנחשת שאולי הייתה אז לך גם בקורת פנימית על עצמך, שאולי את "לא בסדר". והנה, מסתבר לך שזו איננה תגובה / התנהגות לא אפיינית ...

 

[Storm131]

לאיחוד האחת

אני זוכרת היטב את תחושת הפחד הנוראי לאבד את אבא לאחר שאיבדתי את אמא. אחי היה בן-8 וקשור נורא לאמא כך שהמיקוד שלי היה בו ולא בעצמי.כולם ציפו שבתור ילדה נבונה ואחראית אהיה חזקה ומבינה,ושילמתי מחיר יקר על חוסר ההזדמנות להשבר ולבכות.נכון,אני מסכימה איתך שבראיה לאחור בהשוואה לבנות שגדלו בחממה אני הרבה יותר רגישה למצוקות של בני-אדם,ורואה דברים בצורה בוגרת יותר.יחד עם זאת קיים צורך חזק תמיד להיות שונה ולשבור מסגרות.