em28
Well-known member
כשמערכות התחבורה הציבורית בישראל התחילו לעבור לעלייה מכל הדלתות, ההערכה הייתה שמספר המשתמטים מתשלום יגדל.
השילוב בין הנטייה הישראלית לתחמנות לבין החולשה המסורתית באכיפה נראה כמו הזמנה להתפלחות המונית.
אבל איש לא צפה שהתחמקות מתשלום תהפוך לקמפיין עם אידיאולוגיה צרופה, כמו זה שמתחולל בימים אלה תחת הכותרת: "נמות ולא נתקף".
מרד מיסים כללי הוא מסובך לביצוע ומבטיח כמעט בוודאות מפגש לא נעים עם רשויות החוק.
מרד כרטיסים בתחבורה הציבורית, לעומת זאת, הוא עניין פשוט למדי.
הטכנולוגיה הנהוגה בארץ מאפשרת לסרוק את הברקוד עם העלייה לאוטובוס, אבל התשלום לא מתבצע עד שלוחצים על "אישור".
את הלחיצה הזו אפשר לעשות ברגע שפקח עולה על האוטובוס. הסיכוי להיתפס – נמוך עד אפסי.
עמדה לתיקוף רב קו בתחנת הרכבת הקלה "אלנבי" בתל אביב, 20 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
מה שהיה בעבר נחלתם של צעירים ובני נוער בעיקר מאוכלוסיות שוליים, התפשט בשבועות האחרונים לעבר המיינסטרים עם רוח גבית חזקה ברשתות החברתיות.
עו"ד ברק כהן מעלה סרטונים שבהם הוא בודק מי שילם באוטובוס ומתחייב לקנוס את הצייתנים. אכיפה הפוכה.
עם כל יום שעובר ועם כל פוסט שעולה זה נהיה יותר "קול" לא לשלם בתחבורה הציבורית.
המתנגדים לטרנד טוענים שזו מחאה פריווילגית: העונש המרבי במקרה שנתפסים יכול להגיע ל־180 שקל – הרבה פחות קשוח מלילה במעצר בגין חסימת כביש.
כשאקט של מחאה מניב רווח כלכלי, עולה החשש שלפחות חלק מהמוחים נושאים את שם האידיאולוגיה לשווא, בעוד בפועל מה שמעניין אותם זה לחסוך כמה שקלים בכל נסיעה.
האירוניה היא שהן בגרסה הקודמת והן בגרסה החדשה, האידיאולוגית, איש לא יודע לנקוב במספר הנסיעות שלא משולמות בתחבורה הציבורית.
עוד לפני "נמות ולא נתקף" טענו בחברות האוטובוסים ובמשרד התחבורה ש־15%–20% מהנוסעים בישראל לא משלמים, אבל אלה הערכות בלבד.
נתון שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחזק את הרושם שמדובר בתופעה משמעותית: מספר התיקופים ב־2024 היה נמוך מעט ממספרם ב־2019.
לנוכח גידול האוכלוסייה והרחבות השירות (הלא מספקות) שנרשמו במהלך חמש השנים הללו, סביר שמספר הנוסעים בפועל גדל – אבל, כאמור, מספר המתקפים קטן.
מפעילות האוטובוסים מתוגמלות על ידי משרד התחבורה בעיקר כנגד קילומטרז', כך שהנפגעת העיקרית כשהנוסעים לא משלמים היא קופת המדינה.
כרגע ההערכות מדברות על חוסר של כמה מאות מיליוני שקלים בקופה.
"חונכנו על זה שיש עבירות שבין אדם לחברו ויש עבירות שבין אדם למקום", אמר לי השבוע נוסע שחדל לאחרונה לשלם באוטובוסים,
"אי תשלום בתחבורה ציבורית זו עבירה שבין האדם למדינה. וכשהמדינה ירדה מהפסים העבירה הזו הופכת למצווה".
תקציב המדינה מסבסד את התחבורה הציבורית בכ־17 מיליארד שקל בשנה.
ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים תחייב להעמיק את הסובסידיה.
לחילופין, זה עלול לחזור כמו בומרנג אל נוסעי התחבורה הציבורית ולהתבטא בקיצוצים וירידה נוספת בהיקף וברמת השירות.
שרת התחבורה מירי רגב במסיבת עיתונאים לרגל תחילת העבודות על קו הרכבת קריית שמונה–תל אביב, 18 באוגוסט 2025 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)
מעבר לפן הכספי, גורמים בתחום התחבורה מסבירים שהתיקופים מספקים למערכת נתונים על מספרי הנוסעים ומאפשרים לתכנן ולהתאים את ההיצע לביקוש.
כרגע מקבלי ההחלטות פועלים עם עיניים קשורות – הנתונים שיש להם על מספר הנוסעים בכל קו לא בהכרח תואמים את המציאות.
אוטובוס מתל אביב לרמת גן שעולה על גדותיו בנוסעים שלא תיקפו ישתקף במערכת כאילו נסע ריק.
זה עלול להוביל להחלטה על הורדת התדירות של הקו ומי שישלמו את המחיר הם אותם נוסעים שסירבו לשלם את מחיר הנסיעה.
למחאה הזו יש גם פן אישי מובהק, שמגולם בדמותה של שרת התחבורה מירי רגב.
הרבה ישראלים רואים בהתחמקות בתשלום אקט של התרסה אישית נגדה ונגד כל מה שהיא מייצגת.
לאחרונה הסרבנות גם הופכת ליותר גלויה ומוצהרת.
את ניב מרינוב, תל אביבי בן 53, אני מכיר בערך 20 שנה. הוא בעל משפחה, אדם מהסוג שנהוג להגדיר נורמטיבי, שמעולם לא הייתי מנחש שיעבור על חוק כלשהו.
השבוע הוא סיפר לי שהפסיק לשלם בתחבורה הציבורית.
שאלתי אם הוא שלם עם זה. "לכל מחאה יש את הצד שנפגע", הוא השיב,
"אחרת זו לא מחאה אלא צקצוקים על בירה. תעריף התחבורה הציבורית עלה בחודשים האחרונים ב־36%. במדינות מתוקנות שורפים ניידות משטרה על עלייה של פחות מ־5%.
הסיבה לעליית המחירים היא לא שיפור השירות לציבור אלא 'צדק תחבורתי' – להעלות לחלק מהציבור את התעריף כדי לתת הנחה לחלק אחר.
"אין לי שום אמון בכך שהשיקולים של השרה ב'צדק תחבורתי' נקיים משיקולים פוליטיים, מפלגתיים ומגזריים.
אין לי שום אמון בממשלה שההכנסות מתשלומי התיקופים מגיעות למקומות הנכונים.
כל דרך אפשרית שבה אוכל לפגוע במדיניות הממשלה שבוחרת להקצות מאות מיליונים למשרדה של אורית סטרוק, למשרות פיקטיביות במשרדה של מאי גולן או כל שימוש אחר שהממשלה עושה – אני שם".
שאלתי אם הוא לא חושש שהתרחבות מחאת התיקופים תגרום לפגיעה משמעותית באיכות השירות בתחבורה הציבורית.
"אם הייתי חושב שמחאת התיקוף תגרום לכך שאוטובוסים יאחרו, שלא תהיה תדירות סבירה, שלא יהיו מספיק נת"צים, שלנהגים לא יהיה איפה לנוח בין נסיעות, שנהגים לא יצטרכו לעבור באדום כדי שלא לקבל קנסות על איחורים, הייתי מתקף בשמחה.
"אה… בעצם זה המצב היום".
השילוב בין הנטייה הישראלית לתחמנות לבין החולשה המסורתית באכיפה נראה כמו הזמנה להתפלחות המונית.
אבל איש לא צפה שהתחמקות מתשלום תהפוך לקמפיין עם אידיאולוגיה צרופה, כמו זה שמתחולל בימים אלה תחת הכותרת: "נמות ולא נתקף".
מרד מיסים כללי הוא מסובך לביצוע ומבטיח כמעט בוודאות מפגש לא נעים עם רשויות החוק.
מרד כרטיסים בתחבורה הציבורית, לעומת זאת, הוא עניין פשוט למדי.
הטכנולוגיה הנהוגה בארץ מאפשרת לסרוק את הברקוד עם העלייה לאוטובוס, אבל התשלום לא מתבצע עד שלוחצים על "אישור".
את הלחיצה הזו אפשר לעשות ברגע שפקח עולה על האוטובוס. הסיכוי להיתפס – נמוך עד אפסי.
עמדה לתיקוף רב קו בתחנת הרכבת הקלה "אלנבי" בתל אביב, 20 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
מה שהיה בעבר נחלתם של צעירים ובני נוער בעיקר מאוכלוסיות שוליים, התפשט בשבועות האחרונים לעבר המיינסטרים עם רוח גבית חזקה ברשתות החברתיות.
עו"ד ברק כהן מעלה סרטונים שבהם הוא בודק מי שילם באוטובוס ומתחייב לקנוס את הצייתנים. אכיפה הפוכה.
עם כל יום שעובר ועם כל פוסט שעולה זה נהיה יותר "קול" לא לשלם בתחבורה הציבורית.
המתנגדים לטרנד טוענים שזו מחאה פריווילגית: העונש המרבי במקרה שנתפסים יכול להגיע ל־180 שקל – הרבה פחות קשוח מלילה במעצר בגין חסימת כביש.
כשאקט של מחאה מניב רווח כלכלי, עולה החשש שלפחות חלק מהמוחים נושאים את שם האידיאולוגיה לשווא, בעוד בפועל מה שמעניין אותם זה לחסוך כמה שקלים בכל נסיעה.
האירוניה היא שהן בגרסה הקודמת והן בגרסה החדשה, האידיאולוגית, איש לא יודע לנקוב במספר הנסיעות שלא משולמות בתחבורה הציבורית.
עוד לפני "נמות ולא נתקף" טענו בחברות האוטובוסים ובמשרד התחבורה ש־15%–20% מהנוסעים בישראל לא משלמים, אבל אלה הערכות בלבד.
נתון שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחזק את הרושם שמדובר בתופעה משמעותית: מספר התיקופים ב־2024 היה נמוך מעט ממספרם ב־2019.
לנוכח גידול האוכלוסייה והרחבות השירות (הלא מספקות) שנרשמו במהלך חמש השנים הללו, סביר שמספר הנוסעים בפועל גדל – אבל, כאמור, מספר המתקפים קטן.
מפעילות האוטובוסים מתוגמלות על ידי משרד התחבורה בעיקר כנגד קילומטרז', כך שהנפגעת העיקרית כשהנוסעים לא משלמים היא קופת המדינה.
כרגע ההערכות מדברות על חוסר של כמה מאות מיליוני שקלים בקופה.
"חונכנו על זה שיש עבירות שבין אדם לחברו ויש עבירות שבין אדם למקום", אמר לי השבוע נוסע שחדל לאחרונה לשלם באוטובוסים,
"אי תשלום בתחבורה ציבורית זו עבירה שבין האדם למדינה. וכשהמדינה ירדה מהפסים העבירה הזו הופכת למצווה".
תקציב המדינה מסבסד את התחבורה הציבורית בכ־17 מיליארד שקל בשנה.
ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים תחייב להעמיק את הסובסידיה.
לחילופין, זה עלול לחזור כמו בומרנג אל נוסעי התחבורה הציבורית ולהתבטא בקיצוצים וירידה נוספת בהיקף וברמת השירות.
שרת התחבורה מירי רגב במסיבת עיתונאים לרגל תחילת העבודות על קו הרכבת קריית שמונה–תל אביב, 18 באוגוסט 2025 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)
מעבר לפן הכספי, גורמים בתחום התחבורה מסבירים שהתיקופים מספקים למערכת נתונים על מספרי הנוסעים ומאפשרים לתכנן ולהתאים את ההיצע לביקוש.
כרגע מקבלי ההחלטות פועלים עם עיניים קשורות – הנתונים שיש להם על מספר הנוסעים בכל קו לא בהכרח תואמים את המציאות.
אוטובוס מתל אביב לרמת גן שעולה על גדותיו בנוסעים שלא תיקפו ישתקף במערכת כאילו נסע ריק.
זה עלול להוביל להחלטה על הורדת התדירות של הקו ומי שישלמו את המחיר הם אותם נוסעים שסירבו לשלם את מחיר הנסיעה.
למחאה הזו יש גם פן אישי מובהק, שמגולם בדמותה של שרת התחבורה מירי רגב.
הרבה ישראלים רואים בהתחמקות בתשלום אקט של התרסה אישית נגדה ונגד כל מה שהיא מייצגת.
לאחרונה הסרבנות גם הופכת ליותר גלויה ומוצהרת.
את ניב מרינוב, תל אביבי בן 53, אני מכיר בערך 20 שנה. הוא בעל משפחה, אדם מהסוג שנהוג להגדיר נורמטיבי, שמעולם לא הייתי מנחש שיעבור על חוק כלשהו.
השבוע הוא סיפר לי שהפסיק לשלם בתחבורה הציבורית.
שאלתי אם הוא שלם עם זה. "לכל מחאה יש את הצד שנפגע", הוא השיב,
"אחרת זו לא מחאה אלא צקצוקים על בירה. תעריף התחבורה הציבורית עלה בחודשים האחרונים ב־36%. במדינות מתוקנות שורפים ניידות משטרה על עלייה של פחות מ־5%.
הסיבה לעליית המחירים היא לא שיפור השירות לציבור אלא 'צדק תחבורתי' – להעלות לחלק מהציבור את התעריף כדי לתת הנחה לחלק אחר.
"אין לי שום אמון בכך שהשיקולים של השרה ב'צדק תחבורתי' נקיים משיקולים פוליטיים, מפלגתיים ומגזריים.
אין לי שום אמון בממשלה שההכנסות מתשלומי התיקופים מגיעות למקומות הנכונים.
כל דרך אפשרית שבה אוכל לפגוע במדיניות הממשלה שבוחרת להקצות מאות מיליונים למשרדה של אורית סטרוק, למשרות פיקטיביות במשרדה של מאי גולן או כל שימוש אחר שהממשלה עושה – אני שם".
שאלתי אם הוא לא חושש שהתרחבות מחאת התיקופים תגרום לפגיעה משמעותית באיכות השירות בתחבורה הציבורית.
"אם הייתי חושב שמחאת התיקוף תגרום לכך שאוטובוסים יאחרו, שלא תהיה תדירות סבירה, שלא יהיו מספיק נת"צים, שלנהגים לא יהיה איפה לנוח בין נסיעות, שנהגים לא יצטרכו לעבור באדום כדי שלא לקבל קנסות על איחורים, הייתי מתקף בשמחה.
"אה… בעצם זה המצב היום".
