אני לא חושב שהגעתי לדרגות
מאיסות שכאלו. כן, קשה לי. כן, אני מתפלל להיות בבית בשנייה שמתחיל השיעור. נכון, כבר הפסקתי לסכם. מכונת הצילום נחרשת. אבל לי בנוסף להכל, כמו אחרים שעשו את טעות חייהם, היה 3 חודשים כמעט של פסיכומטרי. חרישה. זה אומר לבוא לביצפר גם בחופש. להישאר בביצפר אחרי הלימודים. ללמוד, והרבה. לי אישית, זה גמר את כל האנרגיות, וכל המוטיבציה שאי פעם היתה לי, ואני בספק אם חופשה של חודשיים תחדש את המלאי. פשוט מזעזע העניין הזה. אני חושב שאני כן אתגעגע לביצפר. רמת הלימודים לא נהיית קלה יותר. העבודה זה לא מי-מנוחות. גם לא המצוד אחר עבודה. או השכר-דירה. או המים, חשמל, ארנונה, מנוי לכבלים/YES, ביטוח רפואי, וכל שאר הדברים שפתאום אנחנו נצטרך לשלם, ולא ההורים (מתייחס לאלו מאיתנו שהם לא מליאנים ואין להם קרן נאמנות). החיים יותר קלים עכשיו. נסה להעריך את זה. והחברים, כל האנשים שהקשר איתם ייחלש..