ירין בקהאם
New member
נמאס לי!!!!!!!
נמאס לי כבר מכל המבטים האלה בבית ספר. בשכונה.. ובמיוחד כשאני אומר קדיש בבית כנסת... כל העינים נשואות אלי במין מבט כזה של רחמים. וזה נמאס!!!!!!!! אנשים יכולם ליהיות כאלה לא רגישים שזה משגע אותי.. אני מנסה לחזור למסלול של חיים נורמלים [למרות שחיים לגמרי נורמלים לא יהיו לי בלי אמא..] אבל כשכל הסביבה מסתכלת עליך מוזר ו"מרחמת" עליך.. זה בלתי אפשרי... הפ חושבים שאני לא שם לב ללחשושים שלהם.וזה ממש מעצבן ומביך.וכשאני משחק עם החברים. אף אחד לא מדבר איתי על אבא/אמא שלו. ואם מישהו בטעות פולט את המילה"אמא" הוא ישר מסתכל עלי בבהלה. לבדוק עם אני בוכה כי אין לי אמא.. בקיצור הם בטוחים שאני כועס עליהם שיש להם אמאואבא ולי אין. וזה כבר הפך למצב בלתי נסבל. אין לי את האומץ להגיד להם שיפסיקו להסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח.. אבל זה ממש מחרפן אותי לגמרי..
נמאס לי כבר מכל המבטים האלה בבית ספר. בשכונה.. ובמיוחד כשאני אומר קדיש בבית כנסת... כל העינים נשואות אלי במין מבט כזה של רחמים. וזה נמאס!!!!!!!! אנשים יכולם ליהיות כאלה לא רגישים שזה משגע אותי.. אני מנסה לחזור למסלול של חיים נורמלים [למרות שחיים לגמרי נורמלים לא יהיו לי בלי אמא..] אבל כשכל הסביבה מסתכלת עליך מוזר ו"מרחמת" עליך.. זה בלתי אפשרי... הפ חושבים שאני לא שם לב ללחשושים שלהם.וזה ממש מעצבן ומביך.וכשאני משחק עם החברים. אף אחד לא מדבר איתי על אבא/אמא שלו. ואם מישהו בטעות פולט את המילה"אמא" הוא ישר מסתכל עלי בבהלה. לבדוק עם אני בוכה כי אין לי אמא.. בקיצור הם בטוחים שאני כועס עליהם שיש להם אמאואבא ולי אין. וזה כבר הפך למצב בלתי נסבל. אין לי את האומץ להגיד להם שיפסיקו להסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח.. אבל זה ממש מחרפן אותי לגמרי..