זה בדיוק מה שכתבתי למעלה
שכשמרגישים שנקלחים כמובן מאליו, הנטיה הטבעית שלנו היא לקום וללכת כדי שנחסר לצד השני, כדי שהם פתאום יפקחו עיניים וישימו לב שאנחנו לא שם. זה הגיוני, כי התחושה היא שאנחנו כלכך הרבה שם שאנחנו כבר הופכים לחלק מהנוף ובגלל זה לא רואים אותנו, שאם נלך אז משהו ייעלם. ואולי, ההרגשה הזאת לא נובעת מזה שאנחנו כל הזמן שם, אלא מזה שאנחנו משתלבים ברקע? יכול להיות שזה משהו במה שאתה משדר או באיך שאתה משדר את זה, שנעלם. כן, לקום וללכת אולי יעורר אותם, אבל זה גם עלול לפגוע בך בדרך. ואולי הם לא ישימו לב ישר? ואולי הם ישימו לב ויפחדו לגשת? ואולי הם ישימו לב ולא יידעו איך לגשת, ואולי זה יהיה סתם קומדיה של טעויות, רק שזה לא יהיה מצחיק? יכול להיות שאתה יכול לנסות לגשת ולדבר, להראות שאתה שם. לא להבלע עוד יותר ולא להעלם, לא להעמיד אותם למבחנים. להפך, ליזום. לפני הצבא ולפני שאתה נכנע לדאוס אכס מאכינה. תנסה לגשת ולדבר בעצמך, לא בכעסים ולא בצעקות, פשוט לגשת ולהגיד מה אתה מרגיש, להסביר בדיוק איפה ולמה, לבוא מוכן עם דוגמאות, להסביר שאתה צריך יותר (אני לא יודעת מה יותר, אבל סביר להניח שאתה צריך יותר ממשהו).
