נמאס לי לגמרי
הי לכל הפורום
אני ממש מרגישה שאני נלחמת כרגע על חיי ועל עתיד משפחתי. אפתח בקצת רגע, מקווה שיש לכם סבלנות לקרוא....
אני בת עוד רגע ארבעים, נשואה פלוס 2. עובדת בעבודה קבועה ונחשבת לטובה מאוד בתחום שלי. עומדת לסיים תואר שני. בעלי מדהים, ומנסה להסביר לי שהוא אוהב אותי בכל משקל או מצב, רק קשה לו עם חוסר שביעות הרצון שלי מעצמי ומגופי. הילדים שלי נפלאים, נותנים לי שמחה שאי אפשר להשוות לכלום. יש לנו דירה נחמדת בשכונה צעירה ונחמדה... אבל עניין המשקל לאחרונה מכביד נפשית וגופנית יותר מתמיד.
אני שמנה מגיל עשר בערך. בימי חיי הצלחתי לרדת בכל מיני מסגרות, וניסיתי הכל: דיאטה קלאב, שומרי משקל, דיאטניות, ואפילו בשנת 2000, בעקבות משבר שהייתי נתונה בו וקצת לחץ של הורי עברתי ניתוח. למרות שאחרי הניתוח ירדתי - אגב לא הרבה כמו אחרים - ולאחר מכן הכרתי את בעלי והתחתנתי וילדים, אני מגדירה את הניתוח כ"טעות גדולה", ואני עכשיו שוקלת ממש מעט פחות ממה ששקלתי כשנותחתי.
לאחרונה, בעקבות העובדה שעליתי הרבה במשקל (גם עקב חוסר איזון מטבולי-הורמונלי, שסופסוף נמצא בבירור ואני עומדת להתחיל בנטילת כדור שטיפה יאזן זאת) - אני מרגישה שזה עומד במרכז חיי ומאפיל על כל הטוב שיש בחיי.
כל ערב אני הולכת לישון עם החלטה להתחיל בבוקר מחדש, עם קצת יותר שפיות באכילה ויותר פעילות גופנית וכל בוקר זוכרת את ההחלטה וזה לא מחזיק עד תשע בבוקר. בתשע בבוקר אני מניחה שגמעתי כמות קלוריות יומית של אדם ממוצע. מרגישה כמו נרקומן שנורא רוצה אבל נופל לסם. מתייחסת לגופי כמו אל פח זבל שמידי פעם פותחת את המכסה שלו - את הפה - וזורקת לתוכו אוכל. מכיוון שעדיין לא התייאשתי ואני מסרבת להשלים עם חיי ככה, אני ממשיכה לנסות הכל. אולגה רז, הליכות עם חברה. אפילו קניתי בגד ים כי החלטתי שזה לא פייר שילדיי יפסידו בכרה בקיץ כי אמא שלהם מתביישת ואפילו התחלתי לשחות. אבל גם אם אני מצליחה לשמור יום שלם בערב אני זוללת כאילו הייתי בצום והורסת הכל.
הבוקר בשיחה שגרתית עם אמא שלי בטלפון, היא שרקה לי שבמצב שלי רק ניתוח נוסף יעזור. והיא לא היחידה שמנסה לדחוף אותי לפתרון הדרמטי הזה. ואני יודעת שזה לא הפתרון, כי זה לא באמת מטפל בעיה. ואני נמצאת בהליך טיפולי של שיחות עם מטפלת מדהימה. אבל בנתיים אני לא מצליחה לרדת, לתת לעצמי תקווה ולהוות דוגמא לילדיי של אמא שנלחמת ומצליחה
אני פוחדת מסכרת ומחלות לב שיש במשפחתי, קשה לי בקיץ לרדוף אחרי ילדיי בגן שעשועים ולא רוצה שיגיע הרגע שהם יתחילו להתבייש בי.
תודה למי ששרד עד כה, אשמח לתובנות מכל סוג
רק טוב!
הי לכל הפורום
אני ממש מרגישה שאני נלחמת כרגע על חיי ועל עתיד משפחתי. אפתח בקצת רגע, מקווה שיש לכם סבלנות לקרוא....
אני בת עוד רגע ארבעים, נשואה פלוס 2. עובדת בעבודה קבועה ונחשבת לטובה מאוד בתחום שלי. עומדת לסיים תואר שני. בעלי מדהים, ומנסה להסביר לי שהוא אוהב אותי בכל משקל או מצב, רק קשה לו עם חוסר שביעות הרצון שלי מעצמי ומגופי. הילדים שלי נפלאים, נותנים לי שמחה שאי אפשר להשוות לכלום. יש לנו דירה נחמדת בשכונה צעירה ונחמדה... אבל עניין המשקל לאחרונה מכביד נפשית וגופנית יותר מתמיד.
אני שמנה מגיל עשר בערך. בימי חיי הצלחתי לרדת בכל מיני מסגרות, וניסיתי הכל: דיאטה קלאב, שומרי משקל, דיאטניות, ואפילו בשנת 2000, בעקבות משבר שהייתי נתונה בו וקצת לחץ של הורי עברתי ניתוח. למרות שאחרי הניתוח ירדתי - אגב לא הרבה כמו אחרים - ולאחר מכן הכרתי את בעלי והתחתנתי וילדים, אני מגדירה את הניתוח כ"טעות גדולה", ואני עכשיו שוקלת ממש מעט פחות ממה ששקלתי כשנותחתי.
לאחרונה, בעקבות העובדה שעליתי הרבה במשקל (גם עקב חוסר איזון מטבולי-הורמונלי, שסופסוף נמצא בבירור ואני עומדת להתחיל בנטילת כדור שטיפה יאזן זאת) - אני מרגישה שזה עומד במרכז חיי ומאפיל על כל הטוב שיש בחיי.
כל ערב אני הולכת לישון עם החלטה להתחיל בבוקר מחדש, עם קצת יותר שפיות באכילה ויותר פעילות גופנית וכל בוקר זוכרת את ההחלטה וזה לא מחזיק עד תשע בבוקר. בתשע בבוקר אני מניחה שגמעתי כמות קלוריות יומית של אדם ממוצע. מרגישה כמו נרקומן שנורא רוצה אבל נופל לסם. מתייחסת לגופי כמו אל פח זבל שמידי פעם פותחת את המכסה שלו - את הפה - וזורקת לתוכו אוכל. מכיוון שעדיין לא התייאשתי ואני מסרבת להשלים עם חיי ככה, אני ממשיכה לנסות הכל. אולגה רז, הליכות עם חברה. אפילו קניתי בגד ים כי החלטתי שזה לא פייר שילדיי יפסידו בכרה בקיץ כי אמא שלהם מתביישת ואפילו התחלתי לשחות. אבל גם אם אני מצליחה לשמור יום שלם בערב אני זוללת כאילו הייתי בצום והורסת הכל.
הבוקר בשיחה שגרתית עם אמא שלי בטלפון, היא שרקה לי שבמצב שלי רק ניתוח נוסף יעזור. והיא לא היחידה שמנסה לדחוף אותי לפתרון הדרמטי הזה. ואני יודעת שזה לא הפתרון, כי זה לא באמת מטפל בעיה. ואני נמצאת בהליך טיפולי של שיחות עם מטפלת מדהימה. אבל בנתיים אני לא מצליחה לרדת, לתת לעצמי תקווה ולהוות דוגמא לילדיי של אמא שנלחמת ומצליחה
אני פוחדת מסכרת ומחלות לב שיש במשפחתי, קשה לי בקיץ לרדוף אחרי ילדיי בגן שעשועים ולא רוצה שיגיע הרגע שהם יתחילו להתבייש בי.
תודה למי ששרד עד כה, אשמח לתובנות מכל סוג
רק טוב!
