נמאס לי כבר ש...

נמאס לי כבר ש...

כל בוקר עוברים לידי בעבודה אנשים ושואלים מה יש לך את לא מרגישה טוב היום? את עייפה או משהו? מה אנשים לא מבינים שאני מרגישה פיזית בסדר ולא עייפה ולא כלום פשוט עצובה!! הם לא יודעים שקברתי אבא לפני חודשיים ? ולא תרנגול ! קברתי אבא ואני עצובה כי הוא חסר לי והכל כל כך טרי ... ומה שהכי מעצבן שכל כך הרבה אנשים אומרים לי את זה כל יום שאני כל כך מבינה שרואים עליי את זה שאני לא יכולה יותר להצליח בהצגה שהצלחתי בה עד היום של להסתיר את הכאב ולהראות מבחוץ לכאורה חזקה ובסדר.. מיום ליום זה נהיה קשה יותר וזה ניכר עליי גם חיצונית ... אין לי כוח לעשות הצגות שהכל בסדר כי הכל ממש לא בסדר .... קשה לי יותר והיום אפילו מישהו בעבודה אמר שאני נראית כמו נר כבוי אבל מצטערת אנשים כי באמת משהו מסוים באמת נכבה בתוכי עצוב לי וריק פה בלעדיך אבא אני אוהבת אותך ליטל
 

בוזיקית

New member
נאחזת חמודה...

אנשים יכולים להיות כל כך אטומים לפעמים. קראת מה כתבתי פה? בדיוק אותו דבר קורה אצלי. המזכירה אצלי בעבודה איבדה בעצמה את אביה, ולכן חשבתי שדווקא היא מכולם לא תשב לי על הוריד, אך מסתבר שהאנחות לי והפרצוף החמוץ שלי גורמים לה לכזו אי נוחות שהיא ודווקא היא חייבת למתוח עלי ביקורת כל הזמן במסווה של איכפתיות כביכול. אז אני עוטה על פני מסכה אטומה ולא מגיבה לכלום ורק עושה את העבודה שלי והולכת הביתה, ואני אמצא לי את קבוצת התמיכה שלי שתקבל אותי איך שאני במקום אחר. אל תצפי לרגישות מאנשים. זה ילווה באכזבה וחבל. ברור שמשהו בתוכך כבה ואפילו מת, אבל כשיעבור זמן (קלישאה, אבל תיראי שזה נכון) את תוכלי להיפתח שוב לאנשים ולמצוא גם את הצדדים החיוביים בחיים. אל תעשי הצגות ואל תנסי לרצות אף אחד - פשוט תהיי את עצמך, ואני פה בשבילך אם את צריכה עזרה או חיבוק... שולחת לך הרבה כוחות...
 

GardenOfEden

New member
../images/Emo24.gif

קורה לי בדיוק את אותו הדבר. אני מנסה להיות חזקה, לחייך ולהראות כאילו שום דבר לא קרה אבל זה כל כך קשה. וכשחברות שלי שואלות אותי מה שלומי ואיך אני מרגישה אני בד"כ אומרת שהכל בסדר, למרות שמבפנים אני נורא עצובה ועייפה. ואם אני אומרת שאני קצת עייפה ולא יכולה לישון בלילות, מיד באה השאלה "למה? יש סיבה כלשהי?" (כאילו, מה? היא לא זוכרת שלפני חודשיים היא חיבקה אותי בהלוויה של אבא שלי?!) אז אני מעדיפה לשתוק ולא להראות את מה שאני באמת מרגישה... זה נורא קשה לעשות הצגות ולהראות שהכל בסדר. כי לא הכל בסדר. איבדתי את אבא שלי. כולם ממשיכים לחיות ורק אבא שלי איננו. וזה נורא מרגיז אותי, שכולם ממשיכים לחייך ולחיות ורק אבא שלי לא פה. והוא כל כך חסר לי, ואני מתגעגעת אליו...
 

ADI 26

New member
מזדהה אתכם זנ מה זה כואב וקשה

אתמול סגרנו 30 ועלינו לבית העלמין לגילוי מצבה היה כזה קשה .. אבא מת אלוהים איך זה קקרה יש לי חור בלב ואנשים שואלים אם אני מלא מרגישה טוב.? בטח שאני לא מצרגישה טוב אבא שלי שדאג ואהב אותי כל החיים מ ת מי זה אבא ? אבא שדאג שלא יחסר לי כלום פינק אותי עוד יותר כי אני בת זקונים אהב אותי עד אין קץ. היה בוכה בלילה שמשהו לא בסדר איתי. היה מפנק - מה עושים עכשיו עם כל החלל הזה? אלוהים מה עושים .. אני מתעוררת ב-6 בבוקר עם דמעות וכאב עז? מה עושים הלאה? מפחדת כבר להשתגע אבא אתה כה חסר אני כל כך אוהבת אותך ומעריצה אותך על האהבה והפינוק שנתת לנו כולנו ... אתה היית אבא טוב אוהבת אותך לעד ....
 

ADI 26

New member
עברו 30 יום ואתה החסון בקבר מתחת

לאדמה? לא מפסיקה לבכות... עברו 30 יום וחשבתי שטכנית יהיה אפשר לחזור לשגרה - כי לא ראיתי טלויזיה או רדיו וכאלה ולא התאפרתי הגמרו ה-30 יו ולי נראה כי זהתחלה של 30 שנה - ממש לא בי לחזור ולהתאפר - והייתי מתאפרת.. מה הטעם ? אבא מת אני כולי בכאב מה זה משנה איך אני נראית...? ביננו גם שנראיתי טוב ומטופחת שום דבר טוב לא קרה אז עכשיו ? כבר הנורא מכל קרה.. מה אכפת לי להיות זומביט -החים בזבל אבא עזב אותנו ... מה הטעם להעמיד פני אדישה ויהיה בסדר - לא יהיה בסדר ולי אין כח להמשיך.. הכל נראה כל כך חסר חשיבות אני רוצה את אבא שלי
 

sarit94

New member
בסדר אף פעם לא יהיה, אבל אולי יהיה

קצת יותר קל. גילוי המצבה בשבילי היה טראומטי, לראות פתאום את השם של אבא שלי חרוט על המצבה, זה לא קשור. האבא היקר שלי, החם, האוהב, האבא שדאג לי כל כך, שאהב אותי ללא כל גבולות וללא תנאים מול האבן הקרה הזאת....אבן... מספר שבועות לאחר גילוי המצבה חזרתי לחו"ל ולא יכלותי לחזור לבית הקברות, לא הייתי מסוגלת ולפעמים אני כל כך רוצה לבקר אותו, את "הבית החדש של אבא" כך אמא תארה את זה לאחותי, נורא..... מי אמר שאפשר לחזור לשיגרה? מי אמר שצריך להעמיד פנים שהכל בסדר? אז עברו שלושים יום, עברה השנה, שנתיים, שלוש, לא רואה את עצמי חוזרת לשגרה, למסיבות, להנות מהחיים, להתגלגל מצחוק...הכל נראה חסר טעם. עדי, קחי את הזמן, אם לא בא לך להתאפר או לטפח את עצמך זה לגיטימי, אני מרגישה בדיוק כמוך, דברים כאלו פשוט לא ישפרו לי את ההרגשה, אז אני מנסה להתמקד קצת יותר על הפנימיות, לנסות למצוא כוחות ואנרגיות. מקווה לישון הלילה שולחת לך חיבוק גדול
 

BooBee

New member
אל תעשי הצגות, אם כך

כשאת עייפה, תלכי לישון, כשאת רעבה, תאכלי סנדביץ'. כשרע לך, תרגישי חרא, וזה בסדר גמור. אל תצטדקי ותתנצלי. אנשים לפעמים טועים בלשונם וחושבים שחודשיים זה כלום זמן. את יודעת, השבוע נפגשתי עם חברה שלי ודיברנו על אחותי, ותראי, שלוש וחצי שנים עברו, וישבנו באיזו מסעדה הודית ושתינו דמענו, ודיברנו ודמענו עוד קצת, והיא היתה כזו מדהימה, ולא שופטת. ואני יודעת שיש עוד המון אנשים אמפטים כמוהה. ובמקביל לאנשים כאלה, חיים גם אנשים אחרים, שלא יודעים ולא מבינים, ואת יודעת מה, טוב שכך, שלא נדע מצרות כאלה, של שכול ואובדן ומוות ותאונות ומחלות ומה לא. ומי שאומר שאת נראית כמו נר כבוי, תגידי לו שמה לעשות, החיים לפעמים יכולים להיות מה-זה ביץ' אחד גדול. ושבמקום להעביר ביקורת ושיפוטים, אולי כדאי שיזמין אותך לארוחת ערב בשביל לארגן לך קצת מצב רוח טוב. אני הייתי עושה את זה פעם, עם אנשים שהיה להם מה להגיד לי על מצבי הרוח שלי בסמוך למותה של אחותי. וזה הוציא להם את האויר מהמפרשים, וזו היתה אחלה תקופה, כי גם אכלתי באחלה מסעדות
הנקודה שלי היא שלא צריך לחנך אנשים להתייחס או להתנהג אחרת, אלא להביא להם אותה בגישה קצת מפתיעה, חצופה קצת אפילו, לנער אותם בצורה שלא תותיר אותם מבואסים, אלא סוג של משהו שיגרום להם לעשות לך משהו טוב. כמו למשל לקחת אותך לארוחת ערב, או להזמין אותך בכיף לאיזו בירה וחופן בוטנים..... ואז גם את תרגישי טוב וגם הם ירגישו טוב, והקרח ימס, ויהיה שם משהו אחר. שלך רויטל.
 
למעלה