נכתב לאהובה
השעה 18.00, חם בחוץ. בבית נעים.המזגן עובד. שקט...אין מי שמפריע ואני עייף.מת מעייפות. מנסה להרדםולא מצליח. מסתובב במיטה פוקח עיניים, עוצם אותם שוב, קם מסתובב, שותה, חוזר ומנסה שובולא מצליח. מוטרד. עצוב, כועס אוהב שונא. מתגעגע מושיט ידיים להחזיק, מרים ידיים ונכנע, קם לוקח עט ונייר ומדבר ואומר לנייר מה עובר עלי. עצוב כועס אוהב שונא מתגעגע. כל אלה עוברים בראשי מתערבבים אחד בשני. פעם רגש זה חזק יותר פעם רגש אחר חזק יותר, אבל דבר אחד לא משתנה- העצב. איך אפשר לשמוע מאהובתך-"די". איך אפשר לשמוע מאהובתך "איני רוצה יותר"... איך אפשר לשמוע מאהובתך "אין לי זמן בשבילך ויש לידברים חשובים יותר(צפרניים מספרה לשבת עם חברה..). איך אפשר לשמוע כל אלה ולא לכעוס?.איך אני שומע את כל זה וממשיך לאהוב? מה אני, אוהב? רגיל? צריך? לא יודע. כן יודע. - מבולבל. לו היום הוא היום בו הכרנו הייתי אומר-כייף לי נהדר לי תן לי עוד כמה חודשים כאלה אסתפק ואודה לאלוהים על כך. עברו שנה שנתיים ויותר, וזה רק התחזק. נקשרנו אחד לשניה וככל שנסינו להתרחק החבל נמתח והקשר התהדק והפך לפלונטר שאי אפשר להתירו. הרבה עליות הרבה ירידות הרבה משברים המון תהיות, אבל תמידחזרנו והמשכנו וצחקנו וכייפנו. ומה עכשיו? נוותר על החיבוקים הלטיפות השיחות ננשיקות הפורקנים המשותפים, הגעגועים המביאים אותנו אחד לשניה, ונישאר רק עם געגועים וכאב וסבל, וכאב וסבל, ועוד פעם כאב וסבל? ונישאר רק עם בן-בת הזוג שנכפו עלינו?ונישאר רק עם הרע שבבית? הרי שנינו יודעים כמה אנחנו צריכים זה את זו על מנת להשלים את החסר לנו... את נתת לי המון. קיבלתי ממך דבר שחסר לי מאוד וכמו שפעם אמרתי "עכשיו אני יכול למות בשקט". דן בן אמוץ אמר ש"זיונים זה לא הכל" והוא צדק. זה הרבה אבל זה לא הכל. כי אם זה היה הדבר החשוב בעיני (משפט שמדי פעם את חוזרת עליו), זה מזמן היה נגמר. האמיני לי, זו את. הריח שלך הקול שלך הצחוק שלך הכעס שלך הליטוף שלך זה ה כ ל שלך זו את. לא ראיתיך שלשה שבועות ואני שומע ממך היום "בשבוע הבא אני נוסעת לחו"ל" ובאותה נשימה אני שואל אותך מה ביום שלישי או רביעי-כבר מתוך ייאוש אני שואל- ולשמוע אותך עונה "אני לא עושה תכניות היגעתי הבייתה ביי" זה כואב זה מכעיס זהמעורר את מעט כח ההתנגדות שעוד נותר בי או אולי את הכבוד העצמי וזה מעורר את הרצון לתת צעקה דייי דייי לא רוצה יותר, לא רוצה לשמוע יותר. די מספיק עם העינוי הזה. והטלפון נסגר, ואתה נשאר עם עצמך מסתגר ומנסה להרדם. והבית שקט ואף אחד לא מפריע, ואתה מת מעייפות מסתובב במיטה לוקח עט ונייר ומדבר לנייר וחושב ומגיע למסקנה - אתה אוהב. ואתה יודע שאתה קשור והחבל מתוח והקשר הוא פלונטר שאי אפשר להתירו. אי אפשר להתירו? כן אי אפשר. הדבר היחידי האפשרי הוא לקחת סכין ולחתוך. לחתוך את החבל המתוח, וחבל שנחתך אי אפשר לחברו מחדש. ואז, כל אחד ישאר תלוי בצדו השני של החבל, מתנדנד הלוך וחזור, מנסה להושיט יד וככל שהזמן מתארך הידיים מתרחקות יותר ויותר ויותר עד שאי אפשר יותר לגעת וכל אחד נשרא תלוי עם עצמו ולבד. מסתכלים אחד על השניה העיניים מתכסות בדמעות ועוד דמעות שמפריעות לראיה והכל הולך ומיטשטש עד שלא רואים כלום ולא שומעים כלום ונשארים לבד עם המון המון כלום. כתבתי על עצמי ואת תחושותי אבל אני מכיר אותך אני יודע את עצמת אהבתך אלי. אני יודע כמה אחסר לך. אל תוותרי. אל תאבדי את אהבתך. זה לא מכתב פרידה. אנחנו לא נפרדים. מתי נפגשים?? שלך מאוד.
השעה 18.00, חם בחוץ. בבית נעים.המזגן עובד. שקט...אין מי שמפריע ואני עייף.מת מעייפות. מנסה להרדםולא מצליח. מסתובב במיטה פוקח עיניים, עוצם אותם שוב, קם מסתובב, שותה, חוזר ומנסה שובולא מצליח. מוטרד. עצוב, כועס אוהב שונא. מתגעגע מושיט ידיים להחזיק, מרים ידיים ונכנע, קם לוקח עט ונייר ומדבר ואומר לנייר מה עובר עלי. עצוב כועס אוהב שונא מתגעגע. כל אלה עוברים בראשי מתערבבים אחד בשני. פעם רגש זה חזק יותר פעם רגש אחר חזק יותר, אבל דבר אחד לא משתנה- העצב. איך אפשר לשמוע מאהובתך-"די". איך אפשר לשמוע מאהובתך "איני רוצה יותר"... איך אפשר לשמוע מאהובתך "אין לי זמן בשבילך ויש לידברים חשובים יותר(צפרניים מספרה לשבת עם חברה..). איך אפשר לשמוע כל אלה ולא לכעוס?.איך אני שומע את כל זה וממשיך לאהוב? מה אני, אוהב? רגיל? צריך? לא יודע. כן יודע. - מבולבל. לו היום הוא היום בו הכרנו הייתי אומר-כייף לי נהדר לי תן לי עוד כמה חודשים כאלה אסתפק ואודה לאלוהים על כך. עברו שנה שנתיים ויותר, וזה רק התחזק. נקשרנו אחד לשניה וככל שנסינו להתרחק החבל נמתח והקשר התהדק והפך לפלונטר שאי אפשר להתירו. הרבה עליות הרבה ירידות הרבה משברים המון תהיות, אבל תמידחזרנו והמשכנו וצחקנו וכייפנו. ומה עכשיו? נוותר על החיבוקים הלטיפות השיחות ננשיקות הפורקנים המשותפים, הגעגועים המביאים אותנו אחד לשניה, ונישאר רק עם געגועים וכאב וסבל, וכאב וסבל, ועוד פעם כאב וסבל? ונישאר רק עם בן-בת הזוג שנכפו עלינו?ונישאר רק עם הרע שבבית? הרי שנינו יודעים כמה אנחנו צריכים זה את זו על מנת להשלים את החסר לנו... את נתת לי המון. קיבלתי ממך דבר שחסר לי מאוד וכמו שפעם אמרתי "עכשיו אני יכול למות בשקט". דן בן אמוץ אמר ש"זיונים זה לא הכל" והוא צדק. זה הרבה אבל זה לא הכל. כי אם זה היה הדבר החשוב בעיני (משפט שמדי פעם את חוזרת עליו), זה מזמן היה נגמר. האמיני לי, זו את. הריח שלך הקול שלך הצחוק שלך הכעס שלך הליטוף שלך זה ה כ ל שלך זו את. לא ראיתיך שלשה שבועות ואני שומע ממך היום "בשבוע הבא אני נוסעת לחו"ל" ובאותה נשימה אני שואל אותך מה ביום שלישי או רביעי-כבר מתוך ייאוש אני שואל- ולשמוע אותך עונה "אני לא עושה תכניות היגעתי הבייתה ביי" זה כואב זה מכעיס זהמעורר את מעט כח ההתנגדות שעוד נותר בי או אולי את הכבוד העצמי וזה מעורר את הרצון לתת צעקה דייי דייי לא רוצה יותר, לא רוצה לשמוע יותר. די מספיק עם העינוי הזה. והטלפון נסגר, ואתה נשאר עם עצמך מסתגר ומנסה להרדם. והבית שקט ואף אחד לא מפריע, ואתה מת מעייפות מסתובב במיטה לוקח עט ונייר ומדבר לנייר וחושב ומגיע למסקנה - אתה אוהב. ואתה יודע שאתה קשור והחבל מתוח והקשר הוא פלונטר שאי אפשר להתירו. אי אפשר להתירו? כן אי אפשר. הדבר היחידי האפשרי הוא לקחת סכין ולחתוך. לחתוך את החבל המתוח, וחבל שנחתך אי אפשר לחברו מחדש. ואז, כל אחד ישאר תלוי בצדו השני של החבל, מתנדנד הלוך וחזור, מנסה להושיט יד וככל שהזמן מתארך הידיים מתרחקות יותר ויותר ויותר עד שאי אפשר יותר לגעת וכל אחד נשרא תלוי עם עצמו ולבד. מסתכלים אחד על השניה העיניים מתכסות בדמעות ועוד דמעות שמפריעות לראיה והכל הולך ומיטשטש עד שלא רואים כלום ולא שומעים כלום ונשארים לבד עם המון המון כלום. כתבתי על עצמי ואת תחושותי אבל אני מכיר אותך אני יודע את עצמת אהבתך אלי. אני יודע כמה אחסר לך. אל תוותרי. אל תאבדי את אהבתך. זה לא מכתב פרידה. אנחנו לא נפרדים. מתי נפגשים?? שלך מאוד.
